“שלושה נשאי טראומה ברומן זה: ג'וליאן, בנו של ניצול שואה, גבר צעיר ומופנם שכמעט אינו מתקשר עם סביבתו וחי עם 11 מסכי הטלויזיה שלו ועם המילון המדעי שאותו הוא עורך; פאולה, אחותו של ג'וליאן המתגוררת קומה מתחתיו, זמרת אופרה שמנסה את כוחה במבחני בד ונאבקת במנהל קריירה ובמורים שאפתניים; וסולה, עוזרת הבית של השניים, שהגיעה לארצות הברית כפליטת טבח שנעשה בבני כפרה, במדינה דרום אמריקנית עלומת שם.
כאשר נוסעת פאולה למבחני במה בבודפשט, היא מבקשת מסולה לגור אצלה ולעזור בבישול לאחיה. ג'וליאן המסתגר נאלץ להתמודד עם כניסתה של סולה לחייו. במהלך החודש הזה מתקרבים סולה וג'וליאן, על רקע הטראומות הבלתי פתורות הקושרות את שניהם. ההתקרבות האיטית כרוכה בחשיפת סיפורי טראומה שלא סופרו - סיפורה של סולה הניצולה וסיפורו של אביהם של ג'וליאן ופאולה, ניצול אושוויץ.
הרומן אינו דן בשואה. הוא דן בחוטים הדקיקים, הכמעט בלתי נראים, אך החזקים מכל, שקושרים כל אדם אל ההיסטוריה שלו. בילדותם קלטו ג'וליאן ופאולה מאביהם את אימת הסיפור שלא סופר. שתיקתו של האב, המועצמת על ידי דפוסי התנהגותו ואמירות אקראיות לכאורה שהוא פולט, הינה כזרזוף דקיק של לבה מבטן הר געש המאיים להתפרץ. דווקא משום שהר הגעש לעולם אינו מתפרץ, כה גדולה היא האימה שחווים ג'וליאן ופאולה בעצם גדילתם לצידו. הידיעה כי ישנם דברים שלא סופרו - דווקא משום שמעולם לא דובר בהם - די בה כדי לגרום לאימה משתקת. גם לאחר מותו של האב, נאבקים ג'וליאן ופאולה על מנת למקם את גופם ונפשם לצד סיפורו. סיפורו של האב, גם אם לא סופר מעולם, קיים כצל לא מפורש ולא מפוענח, כחלק מרקמת החיים של השניים.
רוזנר מציעה תזה פרובוקטיבית: המשמעות היחידה שיש לחיים, בהקשרם החברתי, היא באימוץ סיפורי החיים העוברים במשפחה. עבור אדם המנסח את משמעות חייו בהקשר חברתי, הנוכחות החברתית החזקה מכל היא זו של הוריו. כיוון שכך, הרי שמעבר הטראומה מדור לדור הינו בלתי נמנע. הטראומה לא נגמרת לעולם. היא לא נחלשת בדור השני והשלישי, ואינה מתפוגגת בדור העשירי. אושוויץ, הארוע המכונן של האב, הופך לארוע המכונן של ג'וליאן ופאולה עצמם, והשניים מגיבים לכך בדרכים הפוכות מיסודן.
ג'וליאן לא נגע מעולם באיש. מבט מחוץ לחלון חדרו גורם לו סחרחורת. על הליכה לחנות, לקנות לעצמו מצרכים, אין מה לדבר. הוא אימץ את נוהגיו השתוקים של אביו. הוא מתַקשר עם העולם דרך ההגדרות התאורטיות הטהורות של עולם המדע. הוא הפך למדען, כאביו, שהיה מורה לכימיה, ומתבצר בהגדרות המדעיות התיאורטיות של המילון שבחיבורו הוא עוסק. בכך, באופן בלתי מודע, הוא מגשים את מורשת אביו - השתיקה.
פאולה, לעומתו, החליטה עוד מגיל רך להעניק לחיים משמעות יוצרת ופעלתנית, למרות הזכרונות השתוקים שאפפו את חלל הבית. היא למדה שירה אופראית, ולאחר מות האם, עזבה את האב הכבוי ועברה לגור עם מורת האופרה שלה. היא מורדת באופן נואש, כציפור בכלוב, שרק שירתה יכולה לחלץ אותה – ולו בדמיון בלבד – ממציאות הווילון השחור, המכסה את הכלוב ואופף את קיומה.
בביקורה בבודפשט שומעת פאולה מאחד ממכריו הקשישים של אביה המנוח, שבאושוויץ השתייך אביה לזונדרקומנדו. כאשר שומעת זאת פאולה, קורה הדבר הסמלי ביותר שיכול לקרות לזו שקולה הוא המתווך בינה לבין העולם: היא מאבדת את קולה. מאבקה להיחלץ מהטראומה השתוקה, האימתנית, של אביה, נדון מראש לכישלון.
דווקא ג'וליאן מחלץ עצמו במאמצים קורעים, של לידה שניה, ממעגל חייו מוכה הטראומה, באמצעות נסיון זהיר להתקרב לסולה, למצוא מוצא מהחשיכה המוחלטת שהיוותה את חייו עד שפגש בסולה.

אין זה ספר רפלקטיבי מהסוג המוכר של בני הדור השני, כגון ספריה העגמומיים והציניים של ליזי דורון, המתובלים בנחרצות אופייה של אמה, הלנה ("הלנה כצאן לטבח"), המתעקשת להזכיר את השואה ללא הרף; אין זו ספרות פולשנית ומנכיחה את עצמה, כ"שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד; אליזבת רוזנר, ברומן ראשון ומפתיע בבשלותו, בפרוזה מדוייקת כשירה, מבטאת מסקנה כואבת: הנחלתה של הטראומה היא בלתי נמנעת. שום אמצעי זהירות לא יעזור: האדם מחפש משמעות, והוא חייב למצוא אותה דרך הסיפורים המשפחתיים. וכאשר הסיפור הבונה באדם משמעות הינו סיפורה של טראומה, המסקנות לגבי עתידו של אותו אדם הינן קודרות למדי.”