הוצאה לאור›סלע ספרים

לאחרונה קראתי מחקר אשר דן בסוגיית הילודה המוגברת בתקופות מלחמה. בתקופות קשות, כמו המלחמה הנוכחית שממנה אנו סובלים, תקופות שבמהלכן עם מסוים חווה אבידות רבות של אנשיו, חש כתוצאה מכך חרד להמשכיות העם ולגורלו, ומחליט לעשות מעשה. מעשה אהבה... למען הדורות הבאים והמשך קיומו של העם, כמובן.

אמנם אני לא מתכנן בזמן הקרוב להצטרף ל"חזית הלחימה" ולקחת חלק פעיל במאמצי הגברת הילודה (במסגרת מאמצים אלו, החיילים

אני עובד בחנות ספרים ונגיש לכל הספרים החדשים והמדוברים. בחרתי במדובר אחד, בנוי לקשר. בריטי, משעשע, אהבה בין גברים בקשר שלא נועדו להיות. מה יכול להיות רע? אז, זהו, שזה בכלל לא רע, אפילו שבאנגלית זה בטוח נשמע טוב יותר.
לוק אודונל הוא בן לאם חצי צרפתיה ולאב חצי אירי כששניהם יחד היו שותפים לכמה אלבומי מוזיקה מוצלחים בשנות השמונים של המאה הוקדמת. הם לא יחד ובנקודת הזמן בו אנו פוגשים את לוק, אמו מודיעה

#
רוב הספרות העברית – שאני קוראת מעט ממנה – נראית לי כמו ספרים ששובטו מאותו מקור גנטי. סיפורים על משפחות לא מתפקדות, על נערים מוזנחים, להט"בים (בארון, אומללים, יוצאים מהארון, אומללים). חיבוטי-נפש מוסריים (אומללים...) הטיות משונות של השפה שנועדו להדגים מהורהרוּת ופיוטיוּת, שימוש בשפה בוטה כדי להדגים אומץ ויציאה מהקווים. והמון הגיגים. במקום סיפור, יחד עם הסיפור. [מסכימה איתכם. הבורות שלי ניכרת. אול

"סלע ספרים גאה להוציא לאור ספר נוסף של מייקל קוריטה", עם שפע של סלעים, אבנים, קירות אבן, מדפי אבן, לחישות וכוחות מיסטיים של מערה ועוד שלל דברים קריפיים.
במחצית הראשונה של הספר זה מעורר עניין אבל אחר-כך מתחיל לעייף.
הדמויות רוקדות מעין ריקוד מוזר ומחזורי סביב אותו סיפור מסגרת, הבלש שמגיע לעיירה קטנה (עם כל הבעיות הידועות של עיירות קטנות), הוא טיפוס נוירוטי וקופצני שגורר אחריו טרגדיה אישית לא פת

יש משהו מעצבן בכתיבה של כריס פאבונה, וקשה לי לשים על זה את האצבע ולהגדיר במדוייק.

התחושה שלי כשאני קוראת אותו היא שבהתחלה הוא כתב טקסט רזה מאוד, נטול תיאורים ודימויים, ואז העורך עבר על הכל והחזיר לו את הטקסט עם דרישה נחרצת: לעבות ולהוסיף תיאורים, דימויים, להפוך את זה לספרותי יותר. עיתונאי פחות. ואז פאבונה ישב כמו תלמיד חרוץ ושקדן בסדנת כתיבה ועמל קשות על פירוט וריבוי תיאורים ודימויים, שאף אחד מ

לא מזמן התלוננתי באוזני מישהו שאין יותר ספרי מתח מהנים. אני מחבבת את הז'אנר, אבל לאחרונה אלה שפגשתי או שהיו מלאי דם וזוועות לחפות על עלילה עלובה, או שאיתגרו את ההגיון שלי במופרכות סופנית. והבלשים - או. רובם נוצקו באותה תבנית: בודד-מדוכדך-אלכוהוליסט-גרוש, מסתכסך עם הממונים עליו, מביא פיתרון "להכעיס" וממשיך לספר הבא. והנה הגיע "הנביא" שאין בו כלום מהרעות החולות של הז'אנר שמניתי כאן.

בסיפור הזה אי

בתוך היקום הזה הנקרא "יחסי גבר ואשה" מסומנים כמו במפה טופוגרפית הרים ועמקים, מערות עמוקות וחשוכות, וגם אור שמש וצחוק. כל ספר שקראתי על הנושא - נראה לי שלפחות 80% מהספרים הנכתבים הם על הנושא - איפיין את "המפה הטופוגרפית" הזאת בדרך אחרת. כנראה כי אין אפשרות להכליל, ללמוד מניסיון אחרים, להניח תגובות של זוג אחד לפי סיפור של זוג אחר. הספר הזה מדגים את האמיתה הזאת בצורה בהירה ומפורטת.

ג'ודי וטוד הם ב

האינטרנט שינה את חיינו. הרבה טוב הוא הביא. קל מאד היום ללבוש ארשת חשיבות ולהרצות על, נניח, האבקה על ידי דבורים וחקלאות אורגנית, בלי שיהיה לך מושג ירוק איך נראית חקלאות מאיזשהו סוג. אין כמעט נושא שעיון מהיר בגוגל או וויקיפידיה ידידתנו לא יהפוך אותך למומחה. ואם אתה רוצה דווקא לדעת איך עושים - יוטיוב החביב יהפוך אותך לטכנאי ברגע. ומה אם האינפורמציה שמקבלים אינה נכונה, אתם שואלים? אז יישלף הנימוק האול

ג'ק זה שם חזק. שם עוצמתי. שם עם נוכחות וסקס אפיל. שם של גבר-גבר.
ג'ק באואר, ג'ק ריצ׳ר, ג'ק המרטש, ג'ק שפרד, ג׳ק רובינזון, ג׳ק ניקולסון, ג׳ק צימרמן, ג׳אמפינג ג'ק פלאש, ג'ק אין א בוקס, ג'ק דניאלס, ג׳ק בונד, ג׳ק אף קיי וגם ג'ייק גילנהול שהוא הג׳ק הכי שווה למרות שהוא בכלל ג׳ייק. אפילו לדבר הזה שיכול להרים משאית-חמש-טון קוראים ג׳ק.

הגבר הכי מסוקס ונחשק בסביבה לרוב יהיה ג׳ק. הוא עשוי ללא חת (אחרת הו