ביקורת ספרותית על התאונה - קייט מור #1.5 מאת כריס פאבונה
ספר לא משהו

---

יש משהו מעצבן בכתיבה של כריס פאבונה, וקשה לי לשים על זה את האצבע ולהגדיר במדוייק.

התחושה שלי כשאני קוראת אותו היא שבהתחלה הוא כתב טקסט רזה מאוד, נטול תיאורים ודימויים, ואז העורך עבר על הכל והחזיר לו את הטקסט עם דרישה נחרצת: לעבות ולהוסיף תיאורים, דימויים, להפוך את זה לספרותי יותר. עיתונאי פחות. ואז פאבונה ישב כמו תלמיד חרוץ ושקדן בסדנת כתיבה ועמל קשות על פירוט וריבוי תיאורים ודימויים, שאף אחד מהם לא מרגיש אותנטי. לא מרגיש כאילו זרם לו מהראש לאצבעות המקלידות. הכל קצת מתאמץ מדי, קצת מזוייף.
אני יכולה לנסות להדגים, אבל כאמור: אולי זה רק בתוך הראש שלי, או שאולי זה האפקט המצטבר.

למשל "מכונת הקפה רושפת ומשפריצה את הטיפות האחרונות שלה, והן נופלות לתוך הקנקן" כשדמות כלשהי מכינה לעצמה קפה בתוך פרק שלם שמוקדש לתיאור ארוך ודקדקני של הזעם של הדמות בזמן שהיא קוראת טקסט, לפני שאנחנו עוד יודעים בכלל על מה מדובר, מה הטקסט ולמה הוא משפיע ככה על הדמות. זה אמור אולי ליצור אווירה ומתח, אבל זה בעיקר מייגע.

או פירוט היתר בתיאור הדמות המאוד שולית הבאה: "בראדפורד מק'נלי בוחן את החליפה המהוהה, השמנונית, הלא מתאימה של סת', סמנכ"ל הכספים שלו. הצווארון השחוק של החולצה הלא לבנה במיוחד שלו, הגרביים השחורות שאיבדו כל אלסטיות ועכשיו זולגות במורד רגלו, חושפות רגל חיוורת, שעירה, רפויה, ונעליים מצוחצחות, לא אופנתיות, מרוטות כמעט. הנקודה הקרחת באמצע הקודקוד, נוצצת ולחה, והחלקה המזוקנת באמצע הצוואר שלו, נקודה שסכין הגילוח שלו פספס, מתחת לסנטר, כמעט בלתי נראית."
כל זה נותן תחושה מאוד מתאמצת ומוגזמת.

ואותה תחושת זיוף נמצאת גם בדמויות הנשיות שלו. יש בהן משהו מאוד… גברי. כלומר, הן בנויות וחושבות כמו שגבר מדמיין איך אישה בנויה וחושבת. הן עסוקות מאוד במראה ובמיניות שלהן ושל הסובבות אותן בצורה מחפיצה שמזכירה יותר מבט גברי על נשים מאשר מבט נשי. וכמובן שבאיזשהו שלב צצה קלישאת האישה היפה והמושכת שלא מסתדרת עם נשים, רק עם גברים.

אוקיי, והעלילה? העלילה היא עלילת מתח ופעולה, אבל היא לא מותחת ומסתורית כמו שנראה שפאבונה חושב שהיא. אין פה הפתעות גדולות או טוויסטים יוצאי דופן. פאבונה פותח ברצף של דמויות ולוקיישנים, ולאורך הספר הוא קופץ ביניהם, הורג את חלקם, וכל הזמן יש תחושה שהוא מציץ לך מאחורי הגב בזמן שאתה קורא, מחכך את ידיו בהתלהבות ושואל, נו? איך בילבלתי אותך, אה? איך הפתעתי אותך עכשיו! נכון? והתשובה היא… לא כל כך, האמת.

זה ספר שני של פאבונה שאני קוראת והערך המוסף המרכזי שלו מבחינתי הוא שהצלחתי להגדיר לעצמי מה אני לא אוהבת אצלו, אז כנראה שהוא גם האחרון.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על התאונה - קייט מור #1.5