"סלע ספרים גאה להוציא לאור ספר נוסף של <mark>מייקל קוריטה</mark>", עם שפע של סלעים, אבנים, קירות אבן, מדפי אבן, לחישות וכוחות מיסטיים של מערה ועוד שלל דברים קריפיים.
במחצית הראשונה של הספר זה מעורר עניין אבל אחר-כך מתחיל לעייף.
הדמויות רוקדות מעין ריקוד מוזר ומחזורי סביב אותו סיפור מסגרת, הבלש שמגיע לעיירה קטנה (עם כל הבעיות הידועות של עיירות קטנות), הוא טיפוס נוירוטי וקופצני שגורר אחריו טרגדיה אישית לא פת

דרך הטבע היא שמותחנים מותחים באמת אינם דומים כלל לחיים האמיתיים. לא לחיים האמיתיים של הפושעים שהמותחנים האלה מנסים לתאר את חייהם, ודאי לא לחיים באמיתיים של הקורא המרותק. מפתיע איך אנשים נורמטיביים נמשכים לסיפורים על חיי המחצית הקרימינלית, שבחיים האמיתיים יכולה, מבחינת הנורמטיבי, לחיות על הירח.

זה הספר השני של <mark>מייקל קוריטה</mark> שאני קוראת. הסיפורים שונים, מתרחשים במקומות שונים, אבל שניהם מותחים ומרתק

הספר הזה ממתין לי כבר הרבה זמן על המדף יחד עם ספרים נוספים של <mark>מייקל קוריטה</mark> שקניתי וטרם קראתי ובחרתי בו להתחיל את התנסותי הראשונה עם הסופר. בקצרה ובגדול, לא עפתי. למרות שאני לא מצליח לשים את האצבע על מה בדיוק הבעיה. אני פשוט יודע להגיד שהספר לא זרם לי וגם החלקים שכביכול הכי מותחים לא באמת ריתקו אותי. גם הטוויסט המתוחכם בסוף שכביכול הולך הפוך על הפוך לא עשה עליי רושם.
לסיכום, ספר פרווה שלא הותיר בי

רומן המתחיל לאט ומתקדם בצעדים ובשלבים לרומן אדיר, מתח, מתח ומתח. רק נער בן 14 איזו עלילה מדהימה ויוצאת מהכלל בנה <mark>מייקל קוריטה</mark> - סופר מחונן סביבו. חבל שלא תורגמו רומנים נוספים של סופר זה.

יש הרבה סיבות לאהוב את <mark>מייקל קוריטה</mark>. הוא כותב מתח משובח, יש לו טוויסטים נהדרים בעלילה, הספרים שלו תמיד מתרחשים בעיירות נידחות בארצות הברית וכוללים דמויות נהדרות, אבל בעיקר אני אוהב אותו כי הוא מצליח תמיד לגרום לי לרצות חבר כמו הגיבור הראשי. כמו בספריו הקודמים, גם בספר הזה מדובר במישהו לצאת איתו לבירה, לשחק איתו פוקר, לבקש ממנו הלוואה בידיעה שהוא ייתן אותה בלי לשאול שאלות, או פשוט לספר לו כל מה שמצ

אני מניחה שסופרים של ספרי מתח כל כך עסוקים בלמתוח את הקוראים ולדאוג לסוף לא צפוי, שהם שוכחים להשקיע בעלילה. לא ספר המתח הראשון שאני נתקלת בו שמאכזב אותי מבחינת העלילה המשעממת, הבנאלית, מלאת הקלישאות, תארו אותה באיזה שם שתרצו, מאכזבת גם תופס. עם כל הכבוד ל<mark>מייקל קוריטה</mark> שכתב ספר, אני לא מבינה למה. למה לא להשקיע בספר עד הסוף? למה לתת לקלישאה משעממת להיות העלילה הראשית? ואולי זאת אני שלא מתחברת לקונספט

לא מזמן התלוננתי באוזני מישהו שאין יותר ספרי מתח מהנים. אני מחבבת את הז'אנר, אבל לאחרונה אלה שפגשתי או שהיו מלאי דם וזוועות לחפות על עלילה עלובה, או שאיתגרו את ההגיון שלי במופרכות סופנית. והבלשים - או. רובם נוצקו באותה תבנית: בודד-מדוכדך-אלכוהוליסט-גרוש, מסתכסך עם הממונים עליו, מביא פיתרון "להכעיס" וממשיך לספר הבא. והנה הגיע "הנביא" שאין בו כלום מהרעות החולות של הז'אנר שמניתי כאן.

בסיפור הזה אי

בדרך כלל נהוג שגב העטיפה של ספר כולל תקציר של העלילה ואיזו ביקורת או שתיים שירוממו את רוחו של הקונה הפונטנציאלי ויגרמו לו להבין שהוא עשה את עסקת חייו אם התקציר לא עשה את עבודתו נאמנה. בספר הזה של <mark>מייקל קוריטה</mark> - נעים להכיר. פעם ראשונה שאני קורא יצירה שלו - גב העטיפה הוא חתיכת פרסומת ארוכה ותקציר מתומצת של העלילה. ולא סתם שורה של ביקורות אלא גיוס כללי של מיטב כותבי המותחנים שמהללים ומשבחים את הכותב

#
יש אנשים שאוהבים לקרוא ספרי אימה ולצפות בסירטי אימה. באמת.
התחלתי לחשוב על העניין – מהמשפט הקודם ברור שאני לא נמנית עליהם – כדי להבין את סוד הקסם שמהלכים עליהם פחדים. כי פחד – שהוא רגש מוכר לכולנו – הוא רגש מרתיע. שבדרך כלל לא נשמח לחוות. ואני מתקשה להבין את אלה שרוצים לחוש בו כבילוי.

נראה לי שקשה לכתוב סצינות אימה טובות (כלומר כאלה שהקורא ירעד בתוכו מפחד ועדיין לא יניח את הספר, כי אם לא