הוצאה לאור›מעריב - הד ארצי

המון זמן לא קראתי קלאסיקה כזו. לא חדשה, אך כתובה טוב ואיכותית. בספר יש המון ידע תיאורטי אבל לא משעמם. משולב בחכמה בתוך הטקסט. תיאורים חיים ומרתקים. בנוסף, גם הדמויות מאופיינות טוב. המבוגרים, הילדים. לכל דמות יש קווי אופי, קווי מתאר, וזה עוזר להתפתחות העלילה בספר וליצור אותה בראש במקביל. ובמיוחד נהניתי מהעלילה עצמה.

העלילה מדברת על ביוטכנולוגיה, ובפרט ההנדסה הגנטית. מה קורה כשהיא נמצאת בידיים של א

"אני מבין שאת השימפנזה הראשון והשני כבר קראת, ולכן את עכשיו בשלישי", כך אמר לי הבן שלי כשראה את הספר, ובכך הוכיח את יכולתו להיות אבא - בדיחות אבא כבר יש לו. והאמת שזה חידוד די מתבקש כשרואים את שם הספר, הוא נראה כמו פרק שלישי באיזו טרילוגיה מד"בית. זה לא מה שהמחבר התכוון, כמובן. מטרת הספר היא להראות מה מותר האדם מן הבהמה, כלומר מן החיה, ולמעשה מקוף האדם הקרוב ביותר לאדם - יש שני מיני שימפנזה והם שנ

יום אחד באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, החליט רוברט פרנק (שוויצרי במקור) כי הוא יוצא למסע צילומים בארה"ב. שלוש שנים נמשך המסע הזה בו צילם כ-28 אלף תמונות מתוכן בחר רק 83 ופרסם אותן בספר שנקרא "האמריקאים". הספר מתעד את ארה"ב בעיניו של אאוטסיידר: הוא לא צילם נופים או גופים דוממים אלא רק אנשים ובדרך כלל את אלו שבשולי החברה. פרנק צילם את הניכור, את הזרות והבדידות, את המסכנות והאפליה הגזעית. אם לסכם

אני לא הסטוריון, אבל גם בשנים שבהן חוייבתי ללמוד הסטוריה (בתיכון), לא הוכנסו לצערי ספרים כמו של טוכמן. אם היה ספר כזה, אולי תלמידים היו מתעניינים יותר במקצוע מעניין שלעיתים אפילו ניתן ללמוד ממנו על טעויות העבר ואולי גם לא לחזור עליהן. אבל רוב ספרי ההסטוריה משעממים מאוד לדעתי הצנועה.
טוכמן כותבת בצורה מרתקת. כ"כ מעניין שפשוט קראתי לאורך הדפים ולא שמתי לב שעברתי עשרות עמודים (כמו נסיעה בכביש שרק לא

ספרות על העולם השלישי אינה חביבה עלי כלל. אני לא נמשכת לאנתרופולוגיה, תיירות אינה הבילוי המועדף עלי ובכלל - אני עדיין מנסה לפענח את טיבה של התרבות המערבית בה אני חיה, ומשאירה את הבנת התרבויות הזרות למשכילים ממני. מה שאני רוצה להגיד, שהבחירה בספר הזה אינה טריוויאלית מבחינתי, לא כל שכן עוצמת ריתוקי אליו, החשיבה המרובה שהוא גרם לי בשעת קריאתו ואחריה.

מיסיונר מג'ורג'יה מגיע עם משפחתו לשליחות מיסיונ

סיפורם של קבוצת צעירים המתגוררים בלית, שכונת עוני באדינבורו שבסקוטלנד. הסיפור כנראה מתרחש בשנות ה-80 ואני מניח שהרבה משם לקוח מהחוויות הפרטיות של אירווין וולש, מחבר הספר, שהיה גם הוא מכור להירואין וסמים אחרים. סיפורם של הצעירים הוא מסכת של סמים, נסיונות הגמילה הרבים, נפילות חזרה אל הסם, פאבים ואלכוהול, אלימות, מין ואיידס ובעיקר מרדנות נגד הממסד ונסיונותיהם לשרוד בתנאי עוני, קיפוח וניוון חברתי. כל

מאז יצא הספר לראשונה נוספו לו כמה וכמה מהדורות כולל זו החדשה שבידיי, 'שלכבודה' ויתר כנראה ירון לונדון על מראהו העדכני של כרסתן חביב-מקשיש (שימו לב לצילום שעל הכריכה המקורית: מרלון ברנדו נשען בנונשלנט על אניו מוריקונה) והלך על גרסת הקומיקס שאינה חושפת קמטים ומשקל, מטבע הדברים. ולא הייתי טורח על פתיח שכזה מעט עוקצני אילולא חשבתי שהפעם, בניגוד להטפות של המחנכת הרשעית מרים מזרחי, כיתה ה'2 בבית ספר "דק

ספר מעולה - למי שאוהב את סוגת המדע הבדיוני .... מייקל קריצ'טון במיטבו ... ממליץ לראות את הסרט אחרי קריאת הספר ולא לפני .. אגב באנגלית הוא משום מה מתאר יותר...

הספר "מנספילד פארק" פורסם ב-1814 והנו הרומן השלישי והארוך ביותר של ג'יין אוסטן. בעבר תורגם פעמיים, על-ידי טלה בר ואהרון אמיר בשנות ה-80 של המאה הקודמת. השנה, כחלק ממיזם מיוחד של שתי ההוצאות לאור, יצאה מהדורה חדשה ונאה של הרומן בתרגומה המרענן של לי עברון.
מנספילד פארק הוא סיפורה של פאני פרייס, ילדה בת עשר, בת למשפחה מרובת ילדים וקשת יום מפורטסמות', העוברת להתגורר בכפר, באחוזת מנספילד בה חיים דודיה