“נתקלתי פה בביקורת מסקרנת על הספר, ומיהרתי להשיגו. בעבר קראתי והתרשמתי מאד מ"האדם האלקטרוני" ו"זרע אנדרומדה" של הסופר. קראתי גם (ופחות התרשמתי) את "קונגו", "שמש אדומה" ו"פארק היורה". לכן היו לי ציפיות מעורבות לפני הקריאה.
הספר יצא לאור ב 1987. זה נתון מעניין: בהנחה שלוקח לסופר לערוך תחקיר לכתוב את הספר ולהוציאו לאור כ - 5 שנים, אנחנו מדברים על תחילת שנות השמונים: מדהים להיווכח עד כמה השתנה עולמנו מאז. כשהספר נכתב כבר היתה מלחמת ויאטנאם אבל לא אפגניסטאן ועירק. בספר יש תפקיד חשוב לצבא (תפקיד שבספרים שנכתבו מאוחר ממנו עבר לסוכנויות הסודיות למינהן) האיידס מוזכר בו (כן, כן!) אבל לא הדרך בה הוא שינה את עולמנו. לעומת זאת יחסים בין המינים מתוארים באופן מסורתי, גם כשמדובר במדענים ומדעניות. והמזון שימש כמו היום לנחמה מתסכולים...
קריצ'טון מבסס את כל ספריו על מדע עדכני (לזמן בו נכתב הספר) וכותב מדע בדיוני כמו פעם: שום פנטזיה או כישוף: כל ההסברים יהיו מדעיים, והעלילה הבידיונית צריכה להתאים למציאות הזו. העלילה בספר הזה מרתקת, אפשרית (כמעט) ומבוססת על קבוצת חוקרים הנמצאים במתקן צבאי מנותקים מהעולם החיצון בגלל סודיות ואיתני הטבע ומחפשים מענה לתופעה, היכולה להשמיד את העולם שלנו. וכמו בכל קבוצה יש החכם, התם הרשע וזה ש(אינו) יודע לשאול.
מה שמרתק בספר הזה, חוץ מהשינויים המפליגים שחלו בעולם מאז נכתב, זה מה שלא השתנה: נקודת המוצא של הסופר היא שקנאה ותחרות הן הכוח המניע את העולם. ולפי ספריו, אני מעריצה את חוכמתו והידע שלו, אבל לא הייתי רוצה להיות חברה שלו.”