“הספר "מנספילד פארק" פורסם ב-1814 והנו הרומן השלישי והארוך ביותר של ג'יין אוסטן. בעבר תורגם פעמיים, על-ידי טלה בר ואהרון אמיר בשנות ה-80 של המאה הקודמת. השנה, כחלק ממיזם מיוחד של שתי ההוצאות לאור, יצאה מהדורה חדשה ונאה של הרומן בתרגומה המרענן של לי עברון.
מנספילד פארק הוא סיפורה של פאני פרייס, ילדה בת עשר, בת למשפחה מרובת ילדים וקשת יום מפורטסמות', העוברת להתגורר בכפר, באחוזת מנספילד בה חיים דודיה העשירים מצד אמה. דודתה ליידי ברטרם ובעלה, סר תומס, מאמצים אותה בעקבות רעיון של דודתה הנוספת של פאני - גברת נוריס, אשת הכומר.
פאני גדלה במנספילד כנערה בעלת מעמד נחות מזה של יתר בני המשפחה. היא אמנם זוכה לחינוך מצוין ולהשלמת פערים לימודיים, אבל דודניה ודודתה נוריס נוהגים לזלזל בה ולשדר לה כי היא אמורה לשרתם. רק בן דודה אדמונד יוצר עם פאני קשר אישי חיובי, והופך למין מנטור שלה ולמגנה היחיד בפני שאר יושבי הבית. אדמונד מעריך את פאני על שיכלה ואופייה הטוב, ומעצב את טעמה וידיעותיה בתחומים רבים.
עם השנים פאני מתאהבת בבן דודה אדמונד אהבה נסתרת, אבל אדמונד בכלל לא חושב בכיוון. בכל מקרה, לאחר שהדודה נוריס מתאלמנת, מגיעים לאזור הכומר גרנט ואשתו, ובעקבותיהם באים לביקור שני אחיה של גברת גרנט: מרי והנרי קרופורד, אשר משפיעים על חייהם של כל בני משפחת ברטרם במגוון אופנים, ולמשך שנים רבות. חברויות והתאהבויות נולדות, אכזבות וכעסים נוצרים, מעשי משובה וחטאים קורים, וכל זה כתוב בכישרון אדיר של אומנית האירוניה והדיאלוגים, אוסטן.
דמותה של פאני פרייס לא עוררה בי חיבה מיוחדת; היא עדינה ושברירית, רגישה מדי, אופייה נוח לרצות, ולא התחברתי למוסרנותה הגבוהה ולערכים הדתיים שלה. קונפורמיות יתר אינה טובה בעיני וגם לא קנאה אנוכית כמו זו שפאני קינאה במרי קרופורד. עם זאת, נחישותה של פאני לדבוק בעקרונותיה ראויה לציון ולשבח, וכן רגישותה לרגשותיהם של אנשים שהעריכה, כמו סר תומס או בתו מריה.
מדובר ברומן ארוך אך קריאתו זורמת היטב; זהו רומן שהוא מצד אחד קל לקריאה ולהבנה, ומצד שני כתוב באינטליגנציה כה גבוהה וברמת הבנה כה עמוקה של נפש האדם ומנהגי החברה, שאכן קשה שלא להתפעל עמוקות מסגנונה של אוסטן ומיכולותיה להפוך מעין "אופרת סבון" ליצירת מופת.
שהרי עוצמתו של הרומן לא טמונה בציר העלילה או בהתרחשויות עצמן. גדולתה של אוסטן טמונה כולה באופן בו היא מייצרת עניין ובונה סיפור, בדיאלוגים השנונים עד מבריקים של דמויותיה, באירוניה הדקה שכמעט ואינה מורגשת אך ניכרת החל מהמשפט הראשון בספר. הספר אמנם עוסק בנושאים לא פשוטים כמו בגידה בחיי הנישואים, עוני ודלות, רדיפת בצע, הוללות, הימורים ופתיינות, אך אוסטן משכילה לתאר את הדברים באצילות שקשה להסבירה, לעורר מתח בלי ליצור תעלומה, לעורר חמלה וזעזוע בלי להשתפך, ללמד קטגוריה על דלות רגשית, אינטלקטואלית וחומרית בנימה שאמנם עלולה להיות אירונית אך חפה משיפוטיות או יוהרה.
במסווה של סיפור אהבה סינדרלה-סטייל מציגה כאן אוסטן את כשרונה במלוא הדרו: דיאלוגים מנצחים, יצירת סקרנות גדולה בקוראיה, כתיבה קולחת, בלתי מתאמצת בווירטואוזיות שלה, המפצה על אורכו של הרומן כמעט לכל אורך הדרך. כמאה עמודים לקראת סופו, התחלתי לחוש בקוצר רוח לסיים את הקריאה בספר ולדעת כיצד מסתיים הכל, ואכן, עד מהרה הגיעה סגירת הקצוות המיוחלת. אולי היה מקום לקצר מעט, אם ננקוט במבט-מאקרו, את סיפור חיזוריו הבלתי נלאים של הנרי קרופורד אחר פאני, או בחלקים אחרים; אך רגישותה האינטליגנטית של אוסטן, והכתיבה המעולה ברמת המיקרו - שאינה משעממת לרגע - מצליחות לפצות על כך.
התרגום לעברית, אם כי אינני מכירה את הספר במקור – מצוין בעיני, בדיוק בשל הסיבות שציינתי לעיל בדבר איכותו של הספר.
ג'יין אוסטן נפטרה ממחלה בגיל 41; איזה בזבוז מחפיר של חיים, של שכל, של כישרון.”

“I’m Nobody! Who are you?
Are you – Nobody – too?
Then there’s a pair of us!
Don’t tell! they’d advertise – you know!

How dreary – to be – Somebody!
How public – like a Frog –
To tell one’s name – the livelong June –
To an admiring Bog!

לפעמים אני משתוקק להיות אף אחד,בדיוק כמו בשיר של אמילי דיקנסון.להיות אף אחד במובן שלא ישימו אליו,שאם יום אחד אני אחליט לקחת את התיק ולטייל לי בעולם,אף אחד לא ירגיש בחסרוני ויתקשר לנדנד לי אם אני אוכל מספיק ולמה אני לא מתקשר יותר.להיות חופשי לרגע,בלי מבחנים (שלשמחתי מתקרבים לקיצם) ובלי חובות.חירות לחלוטין.

פאני פרייס היא גם אף אחת,אבל לא במובן שאני התכוונתי.דודתה ודודה העשירים מחליטים לאמץ אותה לביתם.בביתם היא מתפקדת כספק עציץ ספק משרתת.רוב הזמן לא שמים לב אליה או שנוזפים בה (על ידי הדודה השנייה עם הפרצוף החמוץ),ורק אדמונד דודנה שם לב אליה.היחידי בבית שממש מתייחס אליה,ששם לב אליה וממש אכפת לו ממנה.פאני גדלה,והופכת לצעירה שתקנית וצנועה.קצת כמו נזירה.משעשע במיוחד החלק בספר בו בני הבית וחבריהם משפחת קרופורד מחליטים להעלות הצגה,ויום לפני החזרה הגנרלית מגיע הדוד,סר בחשיבות גבוהה שחושב שכל העניין בזוי ולא לרמת הגברות בביתו.בנקודת מבט מודרנית,זה נראה כמובן שטותי לחלוטין.אבל אולי היה משהו לא מהוגן בתיאטרון בעבר.

הספר "מנספילד פארק" סוגר לי את ספריה של ג'יין אוסטן,שכתבה בסך הכול 6 ספרים.אפילו עכשיו,אחרי שקראתי את כל הספרים של ג'יין אוסטן,עדיין נותרה האישה כחידה בעיניי.ג'יין אוסטן היא בת לכומר,חיה בכפר כל חייה.וזוהי הנקודה המתמיה בחייה-איך אישה שחיה חיים צנועים ופשוטים הגיעה למחשבות כאלו גדולות?
בתקופתה של אוסטן לא היה נהוג שנשים יבחרו באהבה על פני "שידוך טוב".רעיון זה מודגם היטב בכל ספריה של אוסטן,ובספר זה במיוחד.פאני מסרבת לשידוך למרות שהיא ענייה,סביר להניח שלא תקבל שידוך אחר והמחזר שלה הוא גם עשיר וגם נחמד (בונוס!).אבל פאני מחליטה לסרב,לא מפאת צניעות אלא ממניעים אישיים.
הדמויות בספרים של אוסטן זוכות תמיד לסוף טוב,הכול טוב.אבל למרות הקיטש שתמיד מופיע בסוף,עדיין הספרים שלה נחשבים מהפכנים,בעיניי.”

“לקח לי יותר מחודש לקרוא את הספר, והבעיה היחידה איתו היא שגיאות הכתיב הרבות והתקציר השגוי בסופו הספר (בכריכה) מה שלדעתי מחייב הוצאה מחודשת של כל הספרים של ג'יין אוסטן, אלה הם ספרי חובה לכל נערה ואשה בכל דוד ודור כיוון שנכתבו לפני כ-200 שנה אבל הנושאים שלהם נכונים גם היום, בתור חסידה של ספריה של ג'יין אוסטן, זהו אחד הספרים הארוכים ביותר שלה וגם אחד המעמיקים, לוקח זמן להיכנס לאווירה אבל בהחלט מהנה, כדאי להתאזר בסובלנות ולקרוא עד הסוף.”