fucking finally



סילבר הייתה עייפה מתמיד אחרי שהן כמעט נהרגו בפעם המי יודע כמה.
גפיה רעדו כאילו היו עשויים ג'לי, שערה הכסוף עוד נטף מים מהנפילה לים האינסופי וראשה עוד זמזם- לא מסוגל לעכל לחלוטין את מה שקרה. וכעת, לאחר שהשתמשו בכדור הדמיון האחרון שלהן, היא עמדה מול המקום החדש אליו הגיעו ובחנה את סביבתה במבט מודאג.
"זה לא... נורמלי." היא לחשה בקול רם מספיק כדי ששאר בנות סימנייה ישמעו אותה, כאילו אם תדבר בקול רם מדי תושבי המקום יעלבו.
"למה ציפית בדיוק?" שאלה כיפה כחולה, "זה פולו."
"אבל זה לא מרגיש קצת... מוגזם?"
השתררה שתיקה. אף אחד מהבנות לא ידעה איך לענות על השאלה של סילבר. התשובה הייתה פשוטה- כן, זה היה מוגזם. זה בהחלט היה מוגזם, וסביר להניח שפולו רצה שזה יהיה מוגזם כשהמציא את המקום. אבל זה לא ממש הפריע לאף אחת מהן, ובטח שלא לאנג'ל ומייטי- שעברו יותר חוויות משונות מחברותיהן במהלך המסע לחיפוש סימניה. אבל סילבר, לעומת שאר הבנות, הצטרפה רק לאחרונה. היא לא באמת יכלה להבין עד כמה מקום כה משונה יכל להיות כה מרגיע. ואחרי מה שקרה באי של סילבר, הבנות הרגישו כאילו היו זקוקות למשהו מעט מגוחך.
אך זאת לא הייתה הסיבה היחידה לכך שהן היו נרגשות- בנות סימניה ציפו לפגוש סוף כל סוף את פולו, שלמרות תלונותיו וסינוניו הבלתי פוסקים מחוץ לסיפור עדיין היה אחד מחברי סימניה הותיקים והיקרים. גם אם לא יוכל להחליף את אותם אלו שקפאו- גם אם לא יכל להחזיר את עמית, או סופי, או צבעוני- הוא בהחלט יהיה תוספת טובה למשלחת.
"טוב," אמרה כיפה סגולה מאחר ולא נראה שמישהו הולך לענות לסילבר, מביטה בחברותיה במבט משועשע, "כדאי שנמצא את אדון פולו מוקדם ככל שנוכל. שנתחיל ללכת?"
מגדת העתידות, אנג'ל, כיפה כחולה וסילבר הנהנו, ואז, נחושות ומוכנות לפתיחת הדף החדש הבנות- ושני הכלבים- צעדו אל תוך עיר החתולים.

למה?
השאלה המשיכה לנדוד במוחה של סילבר.
למה?
למה השאירו אותה לחכות במקום שלה כל כך הרבה זמן? למה הן הגיעו בדיוק ברגע בו הכל התחיל להיהרס? למה האי שלה נשרף? למה הבית שלה- המקום שלה- כבר לא קיים?
למה מייטי כתבה את זה?
אבל זאת לא באמת הייתה אשמתה אחרי הכל, נכון? היא לא יכולה להאשים את מגדת העתידות שלהן, ולא את האנג'ל שלהן, ולא את הכיפות שלהן. הן היו רק דמויות, רק בובות על חוטים. לא יותר מכלים.
כשהיא הסתכלה על חברותיה, היא לא ראתה את אותו נבל שהיה הדרקון האפל. הן אנושיות- הן צוחקות וכועסות ושונאות ואוהבות, וזאת לא אשמתן.
אבל כל עולמה של סילבר נשרף, וכל מה שנשאר לה הוא העתיד. היא לא רצתה את העתיד. היא רצתה לשוב לעבר.
"סילבר, תראי!"
כיפה כחולה נעמדה מולה, חיוך מרוח על פניה, מתפרצת ומסלקת את מחשבותיה הזועפות. היא הרימה את זרועותיה, והראתה לסילבר את החתול הלבן והשמנמן שמצאה. כיפה כחולה ערסלה את החתול בידיה, מביטה מטה אל פרצופו הדחוס. הוא נראה זועף בדיוק כמו שסילבר הרגישה.
"נכון שהוא חמוד?" שאלה הכיפה, "לקח לי קצת זמן להבין איך להחזיק אותו. אבל נראה שנוח לו ככה, נכון?"
"הוא נראה קצת עצבני," העירה מייטי.
"זה פשוט איך שהפרצוף שלו נראה." אמרה כיפה כחולה, מתגוננת, "אני חושבת שהוא דווקא נחמד. שלא כמו אנג'ל 2 שניסתה לרצוח אותי בפרק הקודם."
"היא לא אוהבת מים." אמרה אנג'ל, "וזה לא כאילו הייתה לנו ברירה אחרת."
"הפרצוף שלי עדיין כואב." כיפה כחולה בהתה באנג'ל בכעס, אבל לפני שזאת הספיקה לענות, מייטי קטעה אותן.
"הי, תראו," היא אמרה, מתקדמת לעבר קבוצת חתולים מעבר לכביש, "לחתול הכתום שם יש משהו בפה."
מגדת העתידות כרעה על ברכיה ובחנה בזהירות את החתול הג'ינג'י- שלמרבה הפלא הסכים לבת אדם, גם אם קסומה, לגעת בו- ונוכחה לדעת שהחתול מחזיק בפיו מגילה צהבהבה קשורה בסרט כחול ומפואר.
הבנות האחרות שעד לפני רגע עוד דיברו, השתתקו והסתכלו על מייטי בזמן שפרמה את הסרט ופרסה את המגילה על הרצפה לפניה.
"מה כתוב שם?" כיפה סגולה התקרבה וכרעה לצידה של מייטי, מוכנה להקריא במקום מגדת העתידות במקרה והדיקציה שלה תבגוד בה פעם נוספת.
"אממ..." התחילה מייטי, מבטה הופך מבולבל, "בנות יקרות, חברותיי לסימניה, הגעתן לארץ החתולים. המקום שבו לכל חתול וחתולה יש חופש. חירות. ואוכל, הרבה אוכל. המקום שבו אני יכול להגשים את עצמי, להרגיש בטוח, חסר דאגות.
"שמחתי לשמוע שיש לי אורחות, במיוחד כאלה שרצויות כל כך, ואני מזמין אתכן לסיור מרהיב בארמון ראש העיר, הארמון שלי. בנוסף, אתן רשאיות להשתמש בשירותי המדינה שתזדקקו להם, החתולים שלי ישרתו אתכן עד כמה שיוכלו. בתמורה אני מצפה מכן לנהוג בהם בכבוד.
"אה, ולפני שאשכח, בבקשה לטפו את החתול שהביא לכן את ההודעה הזאת. אם הוא לא ויתר ונרדם בחצי הדרך, הוא עשה עבודה טובה.
מצפה לבואכן ומקווה להצטרף לצוות הדמויות הראשיות,
פולו."
לרגע שקט אחד, מגדת העתידות רק בהתה בפיסת הקלף שהחזיקה מולה, מעט המומה, ואז היא הושיטה את ידה וליטפה את החתול השליח של פולו.

"זה אמור להיות מעבר לכיכר הזאת." אמרה אנג'ל, שמצאה מפה וירטואלית של עיר החתולים באייפון שלה. היא הובילה את הקבוצה ברחובות העיר, מנסה להתעלם מהחתולים המכרכרים סביבה.
היא הרימה את מבטה כדי להסתכל מעבר לכביש. הן היו צריכות לחכות שהאור ברמזור יתחלף לירוק לפני שיכלו להמשיך ללכת.
"למה יש כאן כבישים וכיכרות?" שאלה כיפה כחולה, "הוא מלמד חתולים לנהוג?"
"לא הייתי מופתעת אם כן..." מלמלה סילבר.
סילבר גם היא זכרה את פולו. הוא היה מכור לחתולים, ומעולם לא ענה להודעות. הסיפורים שלו היו חמודים. קצרים, אבל מעניינים. היא תהתה מה גרם לו לחשוב שזה יהיה רעיון טוב להמציא מקום שכזה, בו יש רק חתולים. נשמע... בודד.
אבל מי היא שתשפוט? היא בילתה את רוב ימיה בסיפור על אי בודד עם הכלב שלה.
האור ברמזור התחלף לירוק, והבנות חצו את הכביש.
בדיוק כמו שאנג'ל אמרה, הארמון של פולו היה ממש מעבר לפינה.
לא היה קשה למצוא אותו, בגלל שהוא היה גדול להחריד, מלא בצריחים ומגדלים, ונראה כאילו קירותיו היו עשויים שוקולד. הבנות בהו בבניין הענקי- המומות ופעורות פה- אבל לפני שהספיקו לומר משהו, החתולים שעמדו ליד הכניסה ניגשו אליהן ודחקו בהן להיכנס פנימה.
כן, הן חשבו בינן לבין עצמן, פולו בהחלט הגזים.
כשעברו בדלת המה-שנראה-כמו-שוקולד הגדולה בנות סימניה נוכחו לדעת שבתוך הארמון של פולו היו אפילו יותר חתולים- פזורים על הרצפה, המדרגות וחלק אפילו נתלו מהקירות. כשהחתולים המשרתים של פולו הובילו אותן במעלה מדרגות, כיפה כחולה נעצרה והתכופפה כדי להסתכל על קבוצות החתולים הקטנות שחסמו את הדרך.
"הו, תראו את החתול הזה," היא אמרה, מרימה את אחד החתולים ששכבו על המדרגות, "הוא כל כך חמוד. אני אקרא לו קֵנמָה."
"קנמה!" אמרה מייטי בהסכמה, "איזה שם מקסים. הוא באמת נראה כמו חתול פודינג."
"את לא יכולה פשוט לקחת לפולו חתול." אמרה סילבר, אבל כיפה כחולה התעלמה ממנה. היא דילגה מעל ערימת החתולים שחסמה את הדרך, ומיהרה בעקבות חתוליו של ראש העיר.
"נראה לך שהוא ישים לב אם חתול אחד יעלם?" שאלה אנג'ל, "יש כאן כמה מאות מהם. אני בספק אם הוא ישים לב. גם אם כן, עד אז כבר לא נהיה פה ויהיה מאוחר מדי."
מייטי צחקקה והוסיפה, "חוץ מזה, זה לא הדבר הכי מוזר שקרה בסיפור הזה. למי אכפת אם כיפה כחולה חטפה חתול?"
סילבר רצתה לומר משהו בתגובה, אך בדיוק כשפתחה את הפה נשמעו קולות תיפופי רגליים נמהרים ממעלה המדרגות, וכשהבנות הסתובבו הן ראו את החתול הגדול מכולם, בעל עיניים כהות, פעורות בהתרגשות, וזוג אוזני חתול מרחף מעל לכובע הצילינדר שלו.
היה זה לא אחר מפולו.

אני לא מצליחה לגמור את הפרק בגלל משפט אחד. למה.

רק למקרה וחשבתם ששכחתי- אני עדיין עובדת על הפרק. אני פשוט עייפה כל הזמן, אז אין לי כוח לכתוב. הרוב כבר מתוכנן, אז כנראה אגמור עד סוף חנוכה.

הפרק מתקדם.
סליחה על העיכוב :P

אין לי חשק לכתוב. אני מצטערת.
אני רוצה לחזור לזה, אבל הסיפור הזה כבר לא... לא כיף לי לכתוב אותו. הוא אמור להיות קליל ומטופש, אבל גם את זה קשה לי לכתוב במצב הזה.
לא שמתי לב לדיון האחרון, אז מצטערת שלא אמרתי כלום קודם. בכל מקרה, אם תרצו לעזור- אתם מוזמנים. אני מוכנה לשמוע הצעות ולקבל עזרה.

פרק.
מה דעתכם?
*שאלה מע"ך בתקווה שיגיבו*

כל עוד היה לי זמן פנוי, החלטתי לכתוב הקדמה קטנה לפרק הבא.
זה בעיקר מתאר את התגובה הראשונית שלי למקום שצבעוני הציעה לעצמה.

תיהנו.


"איפה אנחנו?" שאלה כיפה סגולה, קולה מלא חשש.
היא לא קיבלה תשובה, בגלל שלמען האמת- לאף אחת אחרת לא היה מושג. המקום אליו הגיעו היה משונה, חסר כל הגיון, חסר כל תרבות, חסר שפה... אבל נראה שכולם שמחים. כל האזרחים נשאו בגאווה תג שם עליו נכתב "אנחנו היפים!" בשלל שפות.
הבנות עוד היו ספוגות מים, עומדות מבולבלות וכבדות בפתח המקום, מול השלט הגדול שהכריז על הגבול. כולן בהו, מבולבלות וספקניות.
"הממ, טוב, מייטי- את כותבת את הסיפור. יש לך מושג מה אנחנו עושות פה?"
מגדת העתידות הנידה בראשה, "לא, הפעם אני לא יכולה להיות בטוחה." אמרה, ואז הוסיפה, "אני די מפחדת להיכנס פנימה."
אנג'ל הסכימה עם מייטי בעניין הזה. הרי ברור שתושבי סימניה כבר יחשבו על מקום יצירתי להגיע אליו, אבל כנראה לפעמים זה יותר מדי. המקום היה ממש מלחיץ.
היא ביקשה לקחת את התיק ממייטי, מחפשת בתוכו את כדורי הדמיון שהכינו בדרך למקום החדש. היא לקחה כדור קטן, וזימנה בעזרתו את האייפון שלה.
"מה את עושה?" שאלה סילבר, אבל אנג'ל השתיקה אותה. היא נכנסה לאתר סימניה ומיהרה להיכנס לקבוצה שלהן.
"בואו נראה... לפי הרשימה שפרסמנו מחוץ לקיר הרביעי... זה המקום של צבעוני."
רגע של דממה עבר בין כולן, והבנות הרימו את מבטן והביטו בחרדה הולכת וגוברת בעולם שיצרה צבעוני. מייטי כמעט התחילה לצחוק. זאת הייתה הצבעוני שהכירה לפני שנתיים, כשרעיון היקסדדלי עוד היה חדש בשביל כולם. זה נראה הגיוני שתבחר במקום הזה.
בערך.
"טוב... אז, הממ... אני מניחה שאין לנו ברירה." אמרה כיפה כחולה, קולה מלא היסוס, "שניכנס ונחפש אחריה?"
מייטי, כיפה כחולה, כיפה סגולה, אנג'ל וסילבר החליפו ביניהן מבטים. אפילו אנג'ל 2 נראתה מתנגדת לרעיון. ואז כולן נאנחו, ועשו את הצעד שהכניס אותן לעולם החדש והמוזר.
ההרפתקה החדשה התחילה.

אני עדיין מתלבטת לגבי העלילה של הסיפור השני.
ימי הביניים שכזה, או עוד מקומות?
אני לא רוצה לעשות את אותו הדבר מחדש, אבל אני לא יודעת מה הם יעשו בימי הביניים...

ההמתנה הייתה ארוכה מאוד, אבל סוף כל סוף גמרתי.
ואולי הפרק הבא לא יהיה אופטימי במיוחד, אבל אני מקווה שתאהבו אותו בכל מקרה :)

ובלי הקדמות מיותרות:
הפרק.


הלוחמת האיצה באנג'ל וכיפה כחולה, והן אפילו לא הספיקו להודות לה על העזרה. אבל בכל זאת, הן לא ניסו להתווכח. כיפה כחולה ואנג'ל לא ידעו כמה זמן נותר להן.
המכונה של לארי המוכר עבדה בצורה שונה מכוחותיה של עמית, ובכל זאת ההרגשה הייתה מוכרת עד עצבות. הסחרחורת הבלתי נמנעת הביאה אותן לחשוב שעמית תהיה לידן ברגע שיגיעו לאי של סילבר.
אבל אם מה שראו בכדור הבדולח נכון, אז יכול ש...
ואז הן הגיעו ליעדן, תלויות באוויר, אי שם מעל הים המקיף את האי של סילבר- בוער ונהרס, מתמוטט לתוך הים ומוחק את כל מה שאי פעם היה שם בעבר. אבל הבנות לא באמת התייחסו לעובדה הזאת בגלל היותן תלויות באוויר, נופלות לעבר חבטה לא כל כך נעימה.
אנג'ל תפסה את אנג'ל2 בידיה וגוננה עליה בגופה- לא שזה יכל לעזור יותר מדי- ושמעה בקושי את קולה של כיפה כחולה על גבי הרוח: "כנפיים כנפיים כנפיים כנפיים!"
רגע הבהלה נפוג ממוחה, ואנג'ל נזכרה בזוג הכנפיים שבהן לא השתמשה כבר כמה פרקים, ומיהרה לפרוש אותן. היא תפסה את ידה של כיפה כחולה במהירות בידה החופשית ונאבקה להישאר באוויר עם משקל של כלבה ואדם נוסף.
שתיהן התנשמו לרגע, וכיפה כחולה הצטערה שהסיפור לא העניק גם לה כנפיים.
"מה... מה עכשיו?" שאלה כיפה כחולה, "אין לך שום מקום בו את יכולה לנחות. ואנחנו אפילו לא בטוחות איפה הן."
אנג'ל חשבה לרגע, עיניה מתרוצצות סביבה. "הממ. את תוכלי להישאר במים לכמה זמן, נכון? אני יכולה לסקור את האזור, את לא כשאני מחזיקה אותך."
כיפה כחולה היססה לרגע, מרימה את גבותיה, אבל למראה הפרצוף הרציני של אנג'ל היא הבינה שאין להן הרבה ברירות. היא הסכימה לשמור על אנג'ל2, וקיוותה שמים לא עד כדי כך קרים.

אנג'ל הדחיקה את הפחד. אין זמן לפחד. אין זמן לספק. אין זמן לעצב. היא צריכה לפעול. היא צריכה לעשות משהו.
אבל אחרי הכל, היא בכל זאת הרגישה חנק בגרונה. עד עכשיו המסע שלהן לא היה יותר מסיפור ללא סוף ברור, רצף של הרפתקאות שתמיד הביאו איתן סוף טוב. ומה עכשיו? מה אם אותם ימים נגמרו?
היא האיצה את מהירותה, והמריאה גבוה יותר, סורקת במבטה את האזור.
היא כמעט התייאשה כשלא הצליחה למצוא דבר, וכמעט פרצה בבכי מרוב שהייתה מבולבלת ומפוחדת. היא הרגישה כמו ילדה קטנה שהלכה לאיבוד. היא לא ידעה איך היא תוכל לחזור הביתה. היא לא ידעה איך תוכל למצוא את החברות שלה.
אבל אז היא ראתה אותה- את ספינת הקרח הגדולה שהתנשאה גבוה באוויר, אי שם במרחק. ומתחת לספינה העצומה נמצאו אותן שלושה דמויות- נקודות, בקושי- שהמשיכו ליפול וליפול.
נשימתה של אנג'ל נעצרה. בעוד היא הרגישה הקלה מצד אחד, היה ברור שזה עוד לא נגמר. היה ברור שהסכנה עוד מרחפת מעל ראשי כולן.
אנג'ל הטתה את גופה לכיוון מסלול התעופה שלה.
הזדמנות אחת.
כמו תמיד.
הכל תמיד קורה מהר מדי.
ואז היא שיגרה את עצמה עם הרוח, וגלשה לעבר הנקודות בקטנות באופק, מהר יותר ויותר. וכשהיא התנגשה בשלוש הדמויות, כמאה מטרים מעל פני הים, כל מה שיכלה לעשות היה לנסות ולאחוז בהן, ולהאט את הנפילה.

לעת עתה, זה נגמר.
***

ספוגות מים ומובסות לחלוטין, ללא שום חוף מבטחים באופק, לא נותר להן דבר לעשות מאשר להיכנע לשתיקה.
הן לא יכלו להציל את האי של סילבר. הן לא יכלו להציל את עמית. הן לא יכלו אפילו לעמוד נגד הדרקון האפל. הן לא הצליחו למצוא את הדרך לסימניה.
הכישלון הגדול ביותר של בנות סימניה השאיר אותן אומללות ומיואשות.
"למה הסיפור נכתב בצורה הזאת?" שאלה סילבר בשקט, "למה לא יכולנו לקבל סוף טוב יותר מזה?"
פניה של מייטי האדימו למשמע דבריה, והיא השפילה את מבטה אל המים הקרים. בעולם הזה לא היה זיהום. בעולם הזה ההשתקפות של פניה מלאות המבוישות במים הצלולים הייתה ברורה כשמש.
"למה את חושבת שזה סוף הסיפור?" שאלה כיפה סגולה, "את באמת חושבת שכאן זה נגמר? את קוראת ספרים לפעמים? אף אחד לא יגמור סיפור בייאוש שכזה."
"זה באמת ישאיר סוף פתוח מדי," הסכימה כיפה כחולה.
"בדיוק." אמרה כיפה סגולה, "אנחנו פשוט צריכים להמשיך לפרק הבא."
"אני לא רוצה להמשיך לפרק הבא." אמרה סילבר, "מי יודע מה יקרה שם? מי יודע מה עוד הסיפור הזה ייקח ממני?"
"תפסיקי להיות כל כך אנוכית." אמרה מייטי, "אם את רוצה, את יכולה להישאר כאן לבד וחסרת מקום. זאת החלטה שלך. אבל לא יכולה לעכב אותנו בנוסף לכל ההאשמות חסרות התועלת שלך!"
סילבר האדימה גם היא, זועמת, ופתחה את פיה כדי להשיב, אבל לא הצליחה למצוא שום דבר להגיד. עוז נבח בידיה, כמנסה להגן עליה.
אנג'ל נאנחה, והביטה סביבה במבט חסר אונים. "אין שום דבר לצאת מפה בכל מקרה. אני בקושי יכולה לסחוב אדם אחד בזמן תעופה, בטח שלא ארבע בנות ושני כלבים."
"הדרקון האפל בטח חושב שזה מצחיק." מלמלה מייטי.
השתיקה המשיכה להעיק עליהן למשך כמה שניות, והבנות פחדו להעיר דבר נוסף מהפחד שיחמירו את המצב. בסופו של דבר סילבר נאנחה בחשש, "אמרתן שיש לנו כדור דמיון נוסף, נכון? זאת הברירה האחרונה שלנו."
"כן," הנהנה אנג'ל והעלתה על פניה חיוך מאולץ, "הגיע הזמן לגמור עם הפרק הזה."

*כיחכוח גרון*
כמדומני הובטח לנו פרק.

ציירתי את הדמויות שעוד לא סילקתי!
טם טם טם-
http://thethoughtsthief.tumblr.com/tagged/my-art

הייתי רוצה להיראות כמו הדמות המצוירת שלי :P

פרק.

ו... גמרתי שליש מהפרק הבא.

מיפ!























עוד פרק. עכשיו.

כרגע אני עובדת על כמה סיפורים אחרים, אז אני אצטרך לגמור אותם לפני שאוכל לעבור לכתיבת הפרק הבא.
הממ.
רק חשבתי שתרצו לדעת.
כנראה אתחיל לעבוד על זה בשבוע הבא, והפעם אנסה להתעצל פחות ולגמור אותו מהר יותר.

שלום! זוהי מגדת העתידות מדברת מכיפה כחולה.
היה לי רעיון.
כבר די הרבה זמן אני מנסה למצוא דרך להכניס מספיק דמויות לאותה קבוצה בלי שנהפוך ליותר מדי.
בהתחלה הרעיון היה להפריד לקבוצות, והרעיון עדיין עומד באוויר, אבל היה לי עוד אחד (שניהם טובים, אז אני אתן לכם להחליט מה אתם מעדיפים).
הרעיון הוא... סוג של... סיפור נוסף, בעולם אחר מזה (אבל דומה ומתקשר לסימניה) והרעיון הבסיסי הוא מקום מאוד... הממ... ימי הביניים פנטזייתי שכזה (לא מצאתי הסבר טוב יותר) שמתקיים בתוך ספר אגדות. ו... הממ. אני עדיין בונה את זה, ועדיין לא לגמרי בטוחה.


מה אתם חושבים?

"תצטרכו לשלם על זה." אמרה עמית בקולה המרחף, ורכנה מעל הדוכן כדי לראות עד כמה חמור הנזק שנגרם לכדור הבדולח שאנג'ל הפילה, ואף על פי שאלפי רסיסים היו פזורים מסביב לרגליה של אנג'ל, כל מה שעשתה היה לבהות במוכרת- שהייתה עמית ללא שום ספק, אבל בכל זאת נראה כאילו הייתה אדם אחר לחלוטין.

כיפה כחולה ואנג'ל עדיין עמדו ליד הדוכן אחרי שעמית שלא הייתה עמית נעלמה בחיפוש אחר מטאטא, ורגע ההלם הוחלף בסערת רגשות ותהיות, מחשבות ושאלות שהבנות פחדו לשאול.
"אנג'ל... מה... למה עמית... מי... מי זאת?" שאלה כיפה כחולה, מבטה נעוץ לפניה והבעתה נעשית מבולבלת מרגע לרגע.
"ראית אותה, לא?" אמרה אנג'ל, "שתינו ראינו אותה. אותן פנים, אותו קול... רק שונה. אני... לא יודעת."
שתיקה השתררה, שתיקה שנראתה ארוכה מנצח, ולמרות הרעש סביבן- הרעש המעודד והמתמיד של השוק- השקט מעולם לא היה רועם יותר.
"זה לא נראה כאילו היא השתגרה." אמרה פתאום כיפה כחולה, "התגובה של השיגור שונה מזאת. פחות פתאומית."
"לי זה נראה פתאומי..." מלמלה אנג'ל בשקט,
"מה... מה קרה? מה לעזאזל קרה?!" קולה של כיפה כחולה התגבר לצעקה, "למה היא... זאת היא, נכון? זאת לא יכולה להיות... לא... רגע. אנג'ל," אמרה כיפה כחולה, שההבנה החלה לחלחל אל ראשה, "אנג'ל, מה קורה לאנשי סימניה שעזבו או קפאו?"
אנג'ל כמעט נפלה אחורנית כשההבנה הכתה בה, ומבטה נשלח לכיפה כחולה, מזועזע ומפוחד. "לא! עמית לא... עמית לא קפאה! היא לא עזבה אותנו!"
כיפה כחולה לא ידעה מה להגיד, ולרגע היא הייתה מודעת מאוד למבטים הנעוצים בהן. "פשוט... בואי," אמרה ומשכה בשרוולה של אנג'ל, "לפני שהיא תחזור ונצטרך לשלם. ננסה להבין מה קרה."
אנג'ל הנהנה, כנועה, אבל לפני שנתנה לכיפה כחולה למשוך אותה משם היא חטפה מהדוכן אחד מכדורי הבדולח.
***

אנג'ל הייתה המומה לחלוטין. ומבולבלת. ומפוחדת. היא לא רצתה להאמין שעמית קפאה, אבל לא יכלה למצוא הסבר אחר למה שראו.
בינתיים הן רק צריכות לברר מה קורה, ובשביל זה צריך ניסיון בכדורי בדולח. וממש קשה להתנסות בפעם הראשונה על רקע נביחותיה של אנג'ל 2.
"לעזאזל! איך משתמשים בדבר הזה?" מלמלה כיפה כחולה, נוקשת באצבעה על מסך הזכוכית של הכדור. הערפל שבתוך הכדור המשיך להתערבל בלי שום סימן לצורה ברורה כלשהי.
"אין כפתור 'הפעל' או משהו על ה... מה-שזה-לא-יהיה-שמחזיק-את-זה?" שאלה אנג'ל,
"טוב, אנחנו יודעות שזה עובד בעזרת קסם. אנחנו יודעות קסם, אנחנו הרי מסימניה, לא ככה? זה לא כל כך קשה, נכון? פשוט... לרכז את הכוחות שלנו לתוך הדבר הזה." אמרה כיפה כחולה, אבל קולה נשמע מהוסס.
"אחותך היא מגדת עתידות. היא לא סיפרה לך משהו כשהיא עוד השתמשה בדברים האלה?"
"בעולם שבחוץ, כנראה. אבל אני לא זוכרת-"
"אתן יודעות, זה לא חכם במיוחד לגנוב משהו שאתן לא יודעות איך הוא פועל."
הקול הקפיץ את הבנות, שהסתובבו באחת והביטו מעלה אל... בחורה. היא נראתה מוכרת, אבל לא לחלוטין. והיא הסתכלה מטה על אנג'ל וכיפה כחולה בסקרנות, משקפיה כמעט נופלות מאפה כשהיא מתכופפת אליהן. "הזכרתן את סימניה או שלא שמעתי נכון?"
"סימניה, אה, כן." אמרה אנג'ל.
"את משם? חשבתי שנראית לי מוכרת." אמרה כיפה כחולה, מהססת, מביטה על הבחורה. "את... הלוחמת, נכון? אני מכירה אותך מחוץ לאזור המקומות, אני חושבת."
"מחוץ לקיר הרביעי." אמרה הלוחמת, שהזדקפה בחיוך.
"כן, יופי," אמרה אנג'ל, "ואני ממש מצטערת, אבל אין לנו זמן. הדבר הזה לא פועל, ו... ואנחנו אפילו לא יודעות מה קורה, אז אם תוכלי... אה, ללכת, בבקשה?"
הלוחמת הביטה באנג'ל לרגע, מתמהמהת, סוקרת אותה ואת כדור הבדולח לרגע או שניים. אנג'ל לא בדיוק זכרה אותה, אבל הגישה שלה בהחלט הייתה מוכרת. לא בדיוק הגישה, האמת, יותר כמו... הדרך בה המילים ריחפו מפיה. כמו סיפור. "אני יכולה לעזור," היא אמרה, "אני לא ממש מבינה בזה, אבל אני חושבת שאצליח להפעיל את הכדור."
היא לקחה את כדור הבדולח מידיה של כיפה כחולה והתיישבה לידן כשרגליה מקופלות תחתיה. פתאום הכדור קם לתחייה.
עיניהן של השלושה נפערו לרווחה כשראו את מה שקרה.
הן לא בזבזו אף רגע.
הלוחמת קפצה על רגליה ומשכה אחריה את אנג'ל וכיפה כחולה, וכדור הבדולח איתן. היא אפילו לא אמרה כלום, פשוט התחילה לרוץ כשידיהן בידיה.
***

משתמשים מטיילים בשוק בעזרת אמצעים שונים- מכונות שיגור, טיסה, שערי קסם, ומי יודע אילו עוד דברים המציא עד לנקודה הזאת של הסיפור. כולם לקחו יותר מדי זמן ממה שנותר לבנות, זמן שבו הכל יוכל להתמוטט לרסיסים. זמן שבו עולמן יוכל להיחרב.
אבל היה מקום אחד בשוק בו יכלו למצוא עזרה.
מוכר אחד בשוק שהיה לו את מה שהן נזקקו לו.
"קדימה, תמהרו!" צעקה הלוחמת אל כיפה כחולה ואנג'ל בעודה מזגזגת בין ההמון הרב ששה בשוק.
"אנחנו מנסות!" צעקה אנג'ל, מחניקה הערה צינית. לא היה זמן לזה. לא היה להן זמן לשום דבר. הלוחמת צדקה, הן צריכות למהר. היא אפילו לא ידעה לאן.
אנג'ל אחזה בידה של כיפה כחולה, שתיהן מנסות לעמוד בקצב של הלוחמת ולא לאבד אותה. ושתיהן היו מפוחדות.

הלוחמת בפגיון התפרצה בסערה דרך הדלת האחורית של החנות, מתנשמת ומתנשפת. אחריה הגיעו שתי הבנות והכלבה, למה שנראה כמו חנות ספרים נוספת, שהייתה מלאה במחשבים, כולם באותו אתר- סימניה.
"לארי. לארי!" נשמע קול לא רחוק מהן, "אני צריך אספקה חדשה של 'הארי פוטר'. וגם... 'החור שברעש', 'הרץ במבוך', וכל החיקויים האחרונים של ספרי דמדומים שתוכל למצוא. המקום מוצף בבני נוער בזמן האחרון, אני צריך ספרי נוער. לפי מה שראיתי באתר-"
איש, שנראה בסביבות שנות השלושים שלו, הופיע מעבר לפתח בצדה השני של החנות, מדבר אל האוזנייה שלו. הוא עצר מדיבורו לרגע, מרים גבה לעבר הלוחמת, ולבסוף אמר: "אה, לארי, אני אחזור אלייך אחר כך. תשלח לי אספקת ספרים."
אחרי שסיים את השיחה רגע של דממה מתוחה ומביכה השתררה בין הנוכחים בחדר, ואף אחד לא העז להפר אותה.
הלוחמת טפחה על כתפה של אנג'ל והצביעה על כדור הבדולח בידיה, והיא מיהרה להראות אותו למוכר מולן.
"בבקשה." אמרה הלוחמת לפני שאנג'ל הספיקה לפתוח את פיה. "אין לנו זמן."
עוד רגע של דממה.
ואז המוכר הרים את מבטו, מהסס.
"בואו איתי."
~~~~~~


היי, אנשים. הייתי ממשיכה עוד קצת עם הסיפור, אבל הייתי בלחץ לגמור את הפרק. אז כן, זה לא פרק מעולה. הכל נהיה כל כך דרמטי פתאום, אחרי שפתאום הופיע נבל.
אל תדאגו, אני אחזיר את הכל למסלול המתוכנן.

להתראות, לוחמת. נראתה כשיגיע תורך.
צבעוני- את הבאה בתור.

פרק חדש ? *פפי פייס*

פרק חדש????

היי!

אני מאוד מצטערת.
פשוט... אני לא יודעת לאן לקדם את הפרק ><
אצטרך לבקש עזרה.
מישהו מוכן לעזור לי?

פרק חדש?

פרק חדש?

פרק חדש ^^ ארוך ^^
תיהנו :P

כיפה סגולה ניסתה להירגע, אך לבה דפק כל כך חזק שכמעט גבר על רעש האי הקורס לתוך השריפה. היא נשארה עם מייטי ועם סילבר, שבהחלט לא הייתה מישהו שנחמד להיות בחברתו באותו רגע, ונאלצה פשוט לחכות לעזרה של עמית. זה היה נורא, חוסר המעש. היא הרגישה כאילו היא נכנעת. כיפה סגולה פחדה שהן ישרפו לפני שעמית תחזור. זה בהחלט יכול לקרות.
סילבר כבר לא בכתה, אבל היא הסתובבה במעגלים עם עוז בידיה ונראתה כאילו היא רוצה לבעוט במשהו. מייטי הסתכלה עליה במבט כה מלא רחמים, שכיפה סגולה כמעט ציפתה שהיא תתנדב לקבל בעיטה. במקום זה היא ניסתה למצוא בתיק שלה כדורי דמיון, והוציאה ממנו את החפצים במהירות.
"אולי... אולי אוכל להפוך אותנו לחסינות אש. ואת התיק. אין מספיק בשביל כל האי... אבל... סילבר, תפסיקי, את עושה לי סחרחורת!"
"אני באמת מצטערת שאני לא יכולה להירגע כשהמקום שלי נשרף." היא רטנה, וקולה קיבל את הגוון המתנגן שהשתמשה בו קודם, כנראה מרוב לחץ.
"סילבר, באמת. הכל יהיה בסדר." אמרה כיפה סגולה, והנערה הכסופה רק שתקה, מתיישבת באיטיות ליד מייטי במבט אומלל.
גם מייטי לא הייתה רגועה, אבל כבר למדה דבר או שניים מהפעמים הקודמות. היא הרגישה בדיוק כמו שהרגישה כשכמעט נשרפה בבריחה מדרקון, או כשנפלה מהגבעה-צוק ואנג'ל הייתה פצועה ורחוקה ממנה. תמיד הגיע מישהו או משהו שעזר לה, אם זאת כיפה סגולה או כדור דמיון תוצרת אנג'ל.
וגם עכשיו. עמית תבוא- ועדיף לפני שהלבה תתקרב יותר מדי.
אבל למרות כל זה, עדיין היו לה ספקות מסוימות. הקסם של המקום כמעט נשרף לחלוטין. מה קורה כשאין קסם בעולם קסום?
אולי... אולי הן ימשיכו לספק את הקסם. במגדת העתידות, ילדת כסף ודמות שהופיעה מפאנפיק חייבים להניח שקיימים חלקיקים או גורמים קסומים כלשהם.
חלקיקים? היא הרגע הכניסה חלקיקים לתוך הסיפור שלה? ארטמיס פאול הצליח לחדור לתוך הכתיבה שלה, כנראה. מזל שלא בצורה משמעותית מדי. רק חלקיקים.
אבל אולי זה נכון. הן עשויות מחלקיקים קסומים, והן יוכלו למשוך לכאן את עמית מהר יותר, בתקווה עם כדור דמיון או שניים.
מייטי חייכה.
"סרן כיפ"ס, סילבר, יש לי רעיון."
♣♣♣

מסעות שיגור הן בדיוק כמו נסיעה במכונית- לפעמים יש פקקים. הפקקים נוצרים מהפרעה כלשהי שחוסמת את הדרך. כשאתה מוצא את עצמך בין החלל והזמן, אתה יודע שמישהו או משהו עוצר אותך.
עמית ריחפה בחוסר מודעות כמעט בחושך ששרר סביבה, כשכדור הדמיון הוא הדבר המוחשי היחיד שהיה לה באותו רגע. כל רגע יקר, היא ידעה. היא חייבת להתחמק מהפקק. היא לא יכולה להישאב למקום אחר.
לא עכשיו.
אבל פתאום החושך התבהר סביב עמית, ולבה כמעט נעצר מרוב בעתה. החושך לא נעלם בצורה ניכרת במיוחד, אלא התחוור בקושי לאור עמום וצבעים שונים וחשוכים. היא הרגישה בחילה מהשיגור, בפעם הראשונה, כשרגליה חבטו ברצפה והיא נפלה אחורה אל כיסא נמוך אל מול שולחן ארוך וכהה.
כשעיניה חזרו להתמקד והחדר הפסיק להסתובב סביבה, היא הבחינה בכך שמעל השולחן ריצד אור קטן, ובתוכו הפליגה ספינה לבנה עם כמה עשרות מלחים, כולם עומדים כמו פסלים, מחכים להוראות.
"איפה-" התחילה עמית בקול חלוש, אבל באותו רגע הבינה שמישהו יושב מולה, והיא השתתקה.
"ברוכה הבאה למקום שלי," אמר הדרקון האפל, "מה דעתך? מדהים, לא? כל כך שקט... חשוך... מבודד."
"אתה- הדרקון האפל?"
"ולא אחר."
"למה הבאת אותי לפה?"
"הו, אל תדאגי. אני רק רוצה לספק לכם את ההסברים הנדרשים, ואת במקרה היית באמצע שיגור. כמה נוח." אמר הדרקון, ובהינף יד הוא קימט את תמונת הספינה והחליף אותה בתמונה אחרת. עמית לא הצליחה לקלוט את מה שהיא רואה, והדרקון לא מיהר להסביר.
"עד עכשיו לסיפור כמעט לא הייתה פואנטה. בעיה בתכנון, זה הכל. אני רק ממלא את תפקידי כאן, מנסה להשכיח את כולם מהשגיאה הקטנה ההיא. התבקשתי לעשות את זה, זו לא אשמתי. כל הגורמים מבחוץ- אותם צריך להאשים." הוא הסביר באופן ענייני, עיניו לא זזות מפניה של עמית.
"אתה עדיין מנסה להרוג אותנו. למה שנקשיב למה שאתה אומר?" שאלה.
"אני הדמות שמקבלת את רוב המידע החשוב. כל מה שאני אומר הוא אמת, רוב הזמן- אני לא בנוי עד הסוף- אז אם תרצי אוכל לקדם קצת את הסיפור ולגלות לך מה יקרה בהמשך."
עמית שתקה, מהססת. היא בחנה את האור מולה, שהראה תמונות לא ברורות.
"לא? טוב. בכל מקרה, אני חושב שאני אשאיר אותך כאן, כדי לארח לי חברה. בודד כאן, כמו שכבר אמרתי. חסרים לי פסלים." הוא נראה כמעט מעורר רחמים, כמו כלבלב קטן ומסכן, אבל הוא חייך. חיוך דרקוני ומצמרר.
פסלים?
"לא, רגע. איך הסיפור ייגמר?" שאלה עמית. הדרקון משך בכתפיו, כאילו העניין אינו חשוב כלל.
"בינתיים אני יודע רק את העתיד הקרוב, כמו שאת יכולה לראות," הוא אמר והחווה על התמונה שהתבהרה ונעשה ברורה. היא ראתה את הספינה הלבנה, ועליה היא ראתה את מייטי, כיפה סגולה וסילבר- והן נפלו. הן נפלו מגובה עצום אל תוך ים סוער, מנסות להיאחז במשהו, כשרק האוויר נמצא ברשותן.
עיניה של עמית נפערו כשהבחינה בדבר מה נוסף על הספינה- אבל התמונה התחלפה לפני שהספיקה להבין מה זה היה.
בתמונה החדשה שנגלתה בלפניה עמית ראתה את אנג'ל עפה, ואת מייטי מסתכלת עליה, מרימה את ידה בהססנות. הכנפיים של אנג'ל התקשו לאבן עם הנפת ידה של מגדת העתידות, ומשכו אותה מטה אל בין העצים. היא צעקה. היא צעקה את שמה של מייטי, אבל זאת רק הביטה בה.
ואז היא ראתה את התמונה האחרונה- סילבר מחזיקה את ידיהן של כיפה סגולה ומייטי, וכולן מלמלו ללא קול. היא יכלה לראות שכיפה סגולה מחייכת, לפני שהכל נעלם והבעתו של הדרקון הפכה מופתעת.
"לא! מה הן עושות? הן לא יכולות להחזיר- את אמורה להיות פסל, לא לחזור!" הוא ניסה לאחוז בה, אבל כל מה שנשאר במקומה היה אוויר, כשעמית היטשטשה ונעלמה, מגיעה לקריאותיהן של חברותיה.
♣♣♣

המקום הזה הוא גן עדן.
כיפה כחולה הביטה בדוכנים ובחנויות והרגישה כאילו הגיעה לעולם אחר. זאת הייתה הפעם הראשונה שלה בשוק, ולמרות שהמוח שלה עוד ניסה לעכל את מה שראה על האי של סילבר והלב שלה עדיין איים להתפרץ החוצה וליפול על המדרכה, היא הייתה נדהמת.
המקום נראה קטן, וגם כאילו נמשך לנצח. כישופים וקסמים ודברים מעופפים ומאכלים משונים ותכשיטים וכדורי דמיון וקנגורואים וכל מה שתוכלו להעלות בראשכם- הכל היה שם.
אנג'ל הסתובבה לא רחוק ממנה, מנופפת בכרטיס האשראי שלה כאילו היה הדבר הטוב ביותר שקרה לה. ואולי בעצם זה נכון- מה יכול להיות טוב יותר מסכום כסף בלתי מוגבל במקום כל כך מדהים?
היא השאירה את אנג'ל2 בידיה של כיפה כחולה, והכלבה הצליחה להלחיץ אותה. היא בהתה בה כאילו היא מנסה להחליט אם לסדר לה מחדש את הפרצוף או לא.
"כיפ! תראי, תראי! תראי מה קניתי!" צעקה אנג'ל, זורקת לעברה של כיפה כחולה מה שנראה כמו גוש של בד. מרוב הפתעה, אנג'ל2 קפצה מידיה.
"זאת... טוגה?" כיפה כחולה הרימה את גבותיה לעבר אנג'ל, שחיוך מרוצה היה מרוח על פניה.
"של מועדון שונאי האפרסק, זה כמו... טי-שרט בשבילם." אמרה אנג'ל. "אני רשמית חברה במועדון עכשיו. יש לי כל מיני פריטי אספנות! זכות לכדורי דמיון בחצי מחיר!"
"אה... וואו. כן. את לא חושבת שעמית הייתה צריכה לחזור עד עכשיו?"
החיוך של אנג'ל התערער לרגע, והיא קימטה את מצחה. "אני לא יודעת. כמה זמן בערך לוקח להשתגר?"
"לא כל כך הרבה זמן. זה אמור להיות מהיר, לא?"
"את חושבת שקרה משהו?"
"גם אם כן... איך אנחנו יכולות לדעת? אנחנו לא יכולות לראות מה קורה שם. אנחנו לא יכולות לחזות את העתיד. אפילו מייטי הפסיקה לנסות לחזות אותו."
הן שתקו לרגע, בוהות באדמה לרגליהן. אנג'ל2 הסתובבה לידן במעגלים וניסתה למשוך את תשומת לבן.
"אה, אני יודעת!" אמרה אנג'ל לפתע, "ראיתי כדורי בדולח באחת החנויות. חנות כדורי בדולח וספרים. בואי," והיא משכה משם את כיפה כחולה, שמנסה לא למעוד על הטוגה שהחזיקה בידיה. אנג'ל2 הסתכלה עליהן נעלמות בקהל האנשים.

לא לקח להן יותר מדי זמן למצוא דוכן עם כדורי בדולח. כיפה כחולה תהתה איך הזמן והמרחב מתנהל במקום הזה, ואם צעדו כמה מטרים או כמה קילומטרים. היא השתדלה לא לחשוב על זה, והתמקדה בעובדה שנראה שהיו לכדורי הבדולח מחירים טובים.
עוד מרחוק הן ראו את שלט הניאון הענקי והממש לא מתאים לאווירת השוק- "כדור בדולח בחצי מחיר עם קניית ספר (לא כולל הספרים במבצע)."
אנג'ל פנתה לכדורי הבדולח, מנסה להבין איזה מהם הכי איכותי (שלא בהצלחה רבה) והתבוננה בתגיות המחיר.
כיפה כחולה הביטה במבחר הספרים על אחד המדפים. הספרים נראו כמפיצים הילה משונה, ולרגע נראה לכיפה כחולה שהם מביטים בה בחזרה, בוחנים אותה בעיניהם הבלתי-נראות.
"יופי, עכשיו הם הפכו ספרים לדברים קסומים ומוזרים. זה בדיוק מה שחסר לנו בעולם המטופש הזה- ספרים שמבקרים את השיער שלי." היא מלמלה, ואנג'ל הרימה לעברה גבה.
"מה?"
"הם מסתכלים עליי, אנג'ל. זה מלחיץ."
ובכל זאת, אלו היו ספרים. היה קשה להתנגד אליהם. היא הושיטה אליהם יד ובחנה את הכריכות שלהם.
לאחד הספרים קראו "להרוג טורקי ולנוח". מוזר.
בחשש מסוים, כיפה כחולה החזירה את הספר למדף. היא תהתה מיהו הטורקי ולמה צריך לנוח אחרי שהורגים אותו.
היא הרימה ספר אחר, שבהק בהילה לבנה ומסנוורת. כמעט אי אפשר היה לראות את הכריכה בגלל הבוהק, אבל כיפה כחולה הצליחה לזהות את שם הספר מתוך האור המסנוור- ספר הספרים.
כיפה כחולה החליקה את הספר אל בין קפלי הטוגה והשאירה ליד הקופה כמה מטבעות.
"הלו? מישהו? איך מפעילים את הדברים האלה?" אנג'ל שאלה, פונה לחלל מעבר לדוכן. "לא אמור להיות כאן מוכר או משהו?!"
באותו הרגע המוכר התגשם בצד השני של הדוכן. בחורה. היא נראתה מרחפת, כאילו התעוררה רק כרגע.
עיניהן של הבנות נפערו, ואנג'ל שמטה את כדור הבדולח שהחזיקה. הוא התנפץ לרגליה, אבל לא נראה שהיה לה אכפת.
מולן עמדה מוכרת חדשה בשוק- עמית.
♣♣♣

החום הקשה על שלושת הבנות להתרכז. סילבר אף פעם לא אהבה חום. היא העדיפה את הקור על פני החום הבלתי נסבל. במיוחד כשהחום כמעט שרף אותן. האש הייתה קרובה מאוד.
מייטי נאלצה להקיף אותן בבועת הגנה כדי שהאש לא תגיע אליהן, ונראה שקשה לה לשלוט בשני כישופים ביחד- משיכת עמית מהשיגור יחד עם ההגנה. סילבר קיוותה שזה לא יהווה בעיה.
הן הרגישו את עמית מגיעה אליהן מתוך החושך של החלל הריק וחשוך. יד ניסתה לאחוז בה מתוך החלל, מנסה באופן נואש למשוך אותה בחזרה. השלושה אולי ידעו זאת, אבל זה היה הדרקון האפל. הוא ניסה למשוך אותה אליו מהשיגור, אבל כל מה שהצליח הצליחה לעשות היה לחבוט בעמית ולהסיט אותה מעט ממסלולה לעבר בועת ההגנה.
אבל נראה שגם זה היה חזק מדי, ועמית צללה לעבר הלהבות במקום אל האזור הבטוח בו ישבו שלושת הבנות.
עמית פרשה את זרועותיה משתי צדדיה, כאילו היא מנסה לדאות במרחב ולעוף אליהן.
"תחזירו אותה למסלול!" צעקה מייטי, שפקחה את עיניה בבעתה. היא יכלה לראות את הנקודה באוויר שבה עמית הופיעה, מחוץ למעגל הקטן והבטוח שלהן. האש טיפסה מעלה אליה בעוד היא נופלת מהשמיים, כאילו היא מנסה לאחוז בה ולמשוך אותה מטה. ועמית נראתה מבועתת.
כשסילבר פקחה את עיניה היא ראתה שהאש הצליחה להגיע לחלק מסוים בה- האש הגיע למקור הכוחות שלה, כמו שהגיעה למקור הכוחות של האי והתחילה לרוקן אותה. עיניה נפערו.
"תתרכזו!" היא צעקה, ועצמה את עיניה. היא לחצה על ידיהן של מייטי וכיפה סגולה והורתה לעצמה להמשיך בכישוף שלהן.
סילבר לא באמת ידעה איך עושים את זה, אבל היא השתדלה להתרכז ולהתמקד במטרה, כאילו להושיט אל עמית יד לעזרה ולמשוך אותה משם.
ואז היא הרגישה שמשהו נחבט בה מאחור והיא הרפתה מידיהן של שתי הבנות. עמית התרסקה עליה ומעכה אותה אל האדמה.
אאוץ'.

כיפה סגולה עזרה לעמית לקום, בעוד מייטי סוקרת אותה במבט בוחן ומודאג. סילבר נאנקה על האדמה והתיישבה בראש מסוחרר. אבל גם היא שמה לב שמשהו היה לא בסדר.
"האש תפסה אותך, עמית?" שאלה מייטי בזהירות, ונראה ששכחה לרגע שהן ממהרות. "בבקשה תגידי שלא."
עמית הרימה אליה את מבטה, וכל תקוותיה של מייטי התרסקו אל תוך הלהבות. "האש שרפה את הקסם שלי," אמרה עמית. "אני יכולה להרגיש את זה. הקסם שלי כמעט נגמר לחלוטין." היא התיישבה על האדמה לצד סילבר וכיסתה את פניה בכפות ידיה בחוסר תקווה.
"לעזאזל." מלמלה מייטי, והביטה בעמית במבט מלא אשמה.
"אנחנו תקועות פה עכשיו?" שאלה כיפה סגולה, אף על פי שכבר ידעה את התשובה. אם אין דרך לצאת משם, האש תכלה את כוחן ואת בועת ההגנה. הן ימותו, וזהו.
מייטי שתקה, מסתכלת מסביב על האי של סילבר. מחשבה דומה עברה בראשה, אבל היא לא רצתה להאמין בכך.
זה סיפור. הם לא יכולות למות, אחרת הסיפור ייגמר.
באותו רגע, כיפה סגולה שמה לב לדבר מה שנח בחיקה של עמית. זה נראה כמו... דמעה, חוץ מהעובדה שהייתה גדולה יותר מאגרוף.
"כדור דמיון." היא אמרה, עיניה פעורות.
"אי אפשר. אין לנו אחד חזק מספיק." אמרה מייטי.
"לא, אבל לעמית יש."
כולן הרימו את מבטן אל כדור הדמיון.
"זה כל כך נדוש וצפוי." מלמלה לעצמה כיפה סגולה, אבל היא חייכה.
עמית קמה, והרימה את הכדור מלפניה , במרחק של זרוע. מייטי התקדמה והחזיקה גם היא בכדור, ואחריה כיפה סגולה ועמית.
"בשלוש." אמרה כיפה סגולה, ושאר הבנות הנהנו לאישור.
"אחת... שתיים... שלוש."
הן זרקו את כדור הדמיון לאוויר, והוא פרץ דרך בועת ההגנה גבוה למעלה. "תחשבו על עזרה!" אמרה מייטי כשהכדור הגיעה לשיא הגובה.
ואז האוויר הבליח, ומשהו גדול הופיע בשמיים מעליהן.
ספינת קרח מעופפת ריחפה מעליהן.
זה היה ללא ספק הדבר המוזר ביותר שקרה עד לאותו רגע.
עמית חייכה, ונראה ששכחה ממצבה חסר הקסם לפחות לרגע. סולם חבלים עשוי קרח הורד אליהן, והן מיהרו לטפס עליו.

מהסיפון, מלמעלה, סילבר צפתה באי שלה קורס ונהרס, והדמעות חזרו להציף את עיניה. היא ראתה במרחק את מה שנשאר מבית העץ, ואת הכניסה לסימניה. נראה שהאש רק חיכתה להזדמנות שהן לא יעמדו בדרך, ושרפה את כל מה שנשאר שם. סילבר הרגישה כאילו זה לא הוגן שהיא עומדת רחוק משם, על הסיפון הקריר של ספינה קפואה שהפליגה הרחק משם.

כבר כמה שעות שהבנות היו על הסיפון, ודבר לא קרה. הן גילו שהספינה עשויה מקרח אמיתי, כולה. היו שם מלחים וחובלים, אבל הם לא באמת היו. כולם היו קפואים, נידונים לעמוד כפסלים על סיפון קפוא לנצח.
מייטי ישבה על הקרח עם כיפה סגולה, ולא הרגישה קור בכלל. היא סיפרה לחברתה על כך שמצאה כאן את סופי, אחת ממשתמשות סימניה, קפואה. כולם שם קפואים. ספינה מלאה במשתמשים קפואים, מחכים להוראות הספן הראשי לנצח.
היא הצטערה. היא הייתה רוצה ששום דבר מזה לא היה קורה להם, אבל הניחה שזאת הייתה אשמתם. הם אלו שהחליטו לעזוב.
"משונה לחשוב על זה," אמרה כיפה סגולה. "כל מה שקורה פה מושפע מ... עולם אחר. ואנחנו פשוט מקבלים את זה כמו שזה."
"מה עוד יש לעשות?" שאלה מגדת העתידות ונקשה על הקרח באצבעותיה. ידיה היו אמורות להיות כבר שרופות לחלוטין מהשמש, או לפחות שזופות קצת יותר. אבל, זה נראה הגיוני בסך הכל- ההיא מבחוץ נשארה חיוורת. כך גם ההיא מהסיפור.
"זה ממש מבלבל." החליטה מייטי, וכיפה סגולה צחקה. היא שיחקה עם הצמיד הסגול שמייטי קנתה לה בשוק והעיפה מבטים אל עבר סילבר ועמית. שתיהן נראו שבורות לחלוטין. סילבר בכתה, מנסה לראות את האי שלה מהיכן שעמדו. עמית נשענה על המעקה ותופפה עליו בידיה, והיה אפשר לראות שהיא מנסה לעצור את הדמעות.
לא, רגע. היא לא עצרה את הדמעות, הדמעות היו אלו שעצרו. לרגע בלבול אחז בכיפה סגולה, כשהביטה בדמעות הקטנות שלא עברו מעבר ללחייה, עד שהבינה שהדמעות שלה קפאו.
עיניה של כיפה סגולה נפערו והיא נעמדה בבת אחת. היא משכה בידיה של מייטי והקימה אותה. ציפורניה של מגדת העתידות נראו עכשיו כאילו גם הן עשויות קרח.
"צריך לרדת מהסיפון." אמרה באימה, והביטה חזרה אל עמית כדי לגרור אותה אחריה. היא עצרה את נשימתה כשראתה שאת עמית אי אפשר להציל. מבטה נשאר נעוץ באופק, ולא זז. חצי מפניה כבר לא היו בשר אנושי, אלא קרח. "מהר!" היא אמרה, קולה חנוק.
כיפה סגולה הכריחה את עצמה להסיט מבט, ולמשוך משם את סילבר ומייטי.
סילבר הביטה בעמית באימה, ואז מיהרה לקפוץ מעבר לסיפון. לא היה זמן לרדת בסולם החבלים, וגם הוא היה עשוי קרח.
כיפה סגולה מיהרה לרוץ אחריה, מושכת איתה מייטי, והן צללו לתוך הים כשהאוויר הוא הדבר היחיד העומד לרשותן.

*נעמדת על במה ומוציאה דף מהכיס בצורה מביכה כשכולם בוהים בי*
*הדף מקופל יותר מדי, ואני פורסת אותו באיטיות מייגעת*
"אז...
"שלום לכם, משתתפי הסיפור והקוראים, ובעיקר משתתפי התחרות.
"השלב הראשון עבר לפני... טוב, הרבה זמן. ~אל תסתכלו עליי ככה~. הוא היה השלב הקל יותר, ובעיקר נתן נקודות השקפה כלליות עליכם *מסתכלת על כל משתתף במבט ביקורתי*.
"עכשיו הגענו לחלק האמיתי של התחרות- יום בחיי כותב משנה."

"הפעם כל אחד מכם יזכה לכתוב פרק."
טם טם טם!!!

*מקפלת את הדף בחזרה, מכניסה אותו בחזרה לכיס, ונעלמת אל הוילון מאחורי בצורה דרמטית*

♣♣♣
כל משתתף יאשר שראה את הדיון, ואני אשלח לכם את ההנחיות ואעזור לכם בכתיבת הפרק. בסוף, כל הפרקים יפורסמו בצורה אנונימית והקהל ישפוט לפי כמה קטגוריות כל אחד מהפרקים.
בהצלחה :)

מייטי! פרק! תחרות! משהו! נו כבררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תופתעו לדעת, שעוד לא התחלתי את הפרק הבא.

היי.
סליחה על השחצנות, אבל אני חושבת שהצלחתי להתעלות על עצמי ^^

קבלו את הפרק החדש :)
ספרו מה דעתכם :)

הר הגעש המכושף התפרץ במטח של ניצוצות ואבנים בוערות.
שוב ושוב מייטי מעדה על הרגליים של עצמה כשהן רצו אחרי סילבר, שאורה הכסוף הדריך אותן בין העצים והשיחים כשהן מתנשפות ומנסות להישאר בחיים.
סילבר נראתה מבועתת, וכשהביטה לאחור מפעם לפעם וראתה את העצים נשרפים מאחוריהן ואת הלבה מפחמת את האדמה יכלה פשוט לעמוד ולבהות במשך שעות. ולבכות. בעיקר לבכות. הבנות החזירו אותה למסלולה כל פעם שנעצרה, והזכירו לה שהן זקוקות לעזרתה.
סילבר חיה על האי הזה כבר זמן מה, והכירה כל חור וכל פינה בו- מהחולות המחוספסים לעשבים הגבוהים, לעצים ולמערות ולכל הכניסות מכל צד ומקום... כולל כניסה נסתרת לסימניה. לא בדיוק נסתרת, האמת- היה אפשר לראות שזאת הכניסה לסימניה. היה קשה להסביר את זה... אבל כל אחד יכול לדעת.
העשן החל לטפס במעלה העצים והגבעות, וחנק את הבנות. אנג'ל 2 אפילו הפסיקה לנבוח. הכלבלב האחר- עוז- רץ לצידה של סילבר ועזר לה להוביל את הדרך כשהעשן היה יותר מדי סמיך.
היו פעמים שהן כמעט איבדו אחת את השנייה, אם בגלל הדרך המתפתלת והמסובכת ואם בגלל העשן. גם אחרי כל מה שעברו לא יכלו שלא לפחד. זה הדרקון האפל שמנסה להרוג אותן. הוא לא אמור להיות נגדן.
לפחות ככה זה היה צריך להיות.
***

החדר החשוך הואר באור עמום כשהדלת נפתחה לרווחה ומישהו נכנס דרכה.
המקום היה גדול וחסר חלונות, קודר ואפל באופן מצמרר, אפשר אפילו לומר. על הקירות היו תלויות חרבות שנראו קטלניות למדי ומגנים שונים שלא תרצו לדעת איך מצאו את דרכם לשם. שולחן ארוך מעץ כהה עמד במרכז החדר, ולידו עמדו כיסאות נמוכים.
"מקום אופייני לנבלים..." מלמל הדרקון האפל כשנכנס לחדר בפעם הראשונה, כשחיוך מרוח על פניו. המקום מצא חן בעיניו, מה שלא היה יותר מדי מפתיע אם מתייחסים לעובדה שנוצר בידי הכוח של המקום שלו. מקום בו הלילה שורר תמיד.
הדרקון האפל התקדם קדימה וסגר את הדלת מאחוריו. החדר לכד את אותו אור עמום ושמר אותו בקרבתו, מרקד על הקירות בצבע זהוב ונמוג לאיטו לתוך החושך. במקום בו האור נעלם הופיעה תמונה.
בתמונה שהופיעה במרכז החדר פתאום התערבל אור אדום, ובתוך האור האדום נגלו דמויות. הדמויות היו מטושטשות ומרוחקות, אבל אפשר היה לראות שהן בורחות. בורחות ממשהו נוראי, כך נראה.
כמעט היה אפשר להריח את האי של סילבר נשרף.
אבל זאת רק ההתחלה.
כל העסק של הר הגעש המתפרץ- הוא רק משחק בהשוואה למה שהוא תכנן להמשך.
הוא צפה בלבה מפלסת את דרכה כמו נחש וחוסמת את הכניסה לסימניה, שורפת אותה עד ליסוד.
***

לא. לא לא לא לא.
סילבר רצתה לחנוק את הדרקון האפל (ואת מייטי שנמצאת מחוץ לקיר הרביעי) כשהרגישה בקסם הפג של הסיפורים הנשרפים, הביקורות והתקצירים הנמוגים לתוך הכלום. הבנות האחרות הרגישו גם הן את הדרך החוצה נחסמת.
"אנחנו... אנחנו..." מלמלה עמית, ונקטעה על ידי קולה החלוש של סילבר- "לכודות."
"מה עם כדורי הדמיון?"
"איפה התיק? מייטי, תני לי אותו!"
"סילבר, בבקשה תירגעי! הכל יהיה בסדר!"
"אין עוד. נגמרו כדורי הדמיון." אנג'ל זרקה את התיק בזעם בחזרה למייטי, שכמעט נפלה אחורה מכובד התיק.
עמית נשמה עמוק וניסתה להירגע, אבל הצליחה לשאוף רק עשן. היא השתעלה, בעוד סילבר נכנסה לפאניקה ובהתה בדלת הנשרפת של סימניה. "אני חושבת שאצליח לשגר אותנו לשוק." אמרה עמית בספקנות, "לפחות את רובנו."
"טוב, אז תעשי את זה!" צעקה אנג'ל.
"אני לא רוצה לעזוב את האי שלי." התעקשה סילבר, והביטה בכעס סביבה- בודקת מי יעז להתנגד לה. "מייטי, בבקשה! תכתבי משהו שישנה את זה! תעשי משהו!"
"אני?" צייצה מייטי,
"את גרמת לזה. את כתבת את זה!"
"מה? לא! לא, אני... קאהלן, באמת!" צווחה מייטי, "כלומר... סילבר." תיקנה את עצמה. "כלומר, זאת לא אני. אני מתכוונת... אני לא..."
"תהיו בשקט. תפסיקו לריב. אני באה עם עמית, לפני שנמות." אמרה אנג'ל, "מה איתכן?"
אבל עמית לא חיכתה לתשובה מהן. היא אחזה בידה של אנג'ל- שמיהרה להרים את אנג'ל 2- ושל כיפה כחולה, שלחה מבט מתנצל אל השאר, ופלטה "אני אחזור מהר," לפני שנעלמה והשאירה אותן שם.
***

אנג'ל עוד לא הצליחה להתרגל לשינוי ולסחרחורת שתוקפת אותה כל פעם שעמית משגרת אותה. היא מעדה וכמעט נפלה ברגע שרגליה פגעו באדמה. היא הרגישה כאילו עוד רגע תקיא, אבל הצליחה לגבור על אי הנוחות ולהרים את עיניה למקום בו נמצאו.
השוק, כמו שמייטי ועמית תיארו אותו, באמת היה גדול וצפוף. עם זאת, הצפיפות הייתה יותר צפיפות נעימה וחמימה מאשר צפיפות של אנשים שדוחפים זה את זה.
השוק היה אוסף גדול של דברים מדהימים.
שיקויים. נעליים מתכווצות. פגעסוסים. סיפורים. כדורי בדולח. סלמנדרות בטעמים. מועדון שונאי הצבע אפרסק. היה שם הכל.
"וואו." היא פלטה, ולרגע אחד המתח נעלם והוחלף בסקרנות, כשאנג'ל חשבה להשתמש בכרטיס האשראי הקסום שקיבלה ממייטי לפני שעזבו את המקום של כיפה כחולה. זאת סיבה מוצדקת אחרי הכל- לא כל יום רואים חולצת טריקו שכתוב עליה "אני שונא\ת אפרסקים!".
"נשאר לך מספיק כוח להשתגר בחזרה?" החזיר קולה של כיפה כחולה את אנג'ל למציאות.
"לפני זה תקני כדור דמיון! יכול להיות שתצטרכי אחד." מיהרה אנג'ל לציין, חטפה כדור גדול למדי מדוכן קרוב וזרקה אותו לעבר עמית, שמיהרה להיעלם עם כדור הדמיון בידיה.
כיפה כחולה מסרה למוכר את כרטיס האשראי של אנג'ל, בעוד אנג'ל עצמה מחבקת את כלבתה בחוזקה ומנסה להרגיע את לבה הפועם.
הדרקון האפל בהחלט עשה עבודה טובה, חשבה.

מי רוצה להיות בסיפור המקביל, ומי בסיפור איתנו?

שלום :)
כאן מגדת העתידות. היום באופן ספציפי ביותר אני גם מפלצת חיבוקים (כל אחד יקבל חיבוק בסוף הדיון, אם ירצה בכך או לא).
בכל מקרה, עבר זמן מאז הפרק האחרון. אני עובדת על הפרק הבא, אבל אני מנסה לעשות אותו כמה שיותר טוב וזה לוקח זמן.
הוא יהיה מוכן. לא לדאוג.
בינתיים אני אפרסם את התוצאות של תחרויות השללם!
דבר ראשון, כולם עברו לשלב הבא. אתם מדהימים ^^
*חיבוק*
דבר שני, אין מקום שלישי.
זה אומר תיקו.
גם מדהים.
*חיבוק לאנשי התיקו*
~~~
אנשי התיקו היקרים, אתם הגעתם לפה עם ניקוד של 8 וחצי!
ואתם...
אנג'ל וסיריס!
אין לי מושג איך הגעתם לתיקו, אבל זה קרה. אתם מקבלים חיבוק ועוד משהו קטן. אני אגלה אותו אחר כך.
מזל טוב!

זה כמובן אומר שזאת שקיבלה את הניקוד הגבוה ביותר היא ג'ן!
מרחק קצר כל כך...
של...
נקודה אחת.
9 וחצי.
וואו.
גם את מקבלת חיבוק, ועוד משהו קטן וסודי.

מזל טוב!
~סוף~

מייטי- מה קורה??? את כבר לא יכולה להאשים אותי!!!!!!

ממממממממממשששששששששששעעעעעעעעעעעעמממממממממממממממממממממממממםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
מייטי!!!
תמשיכי כבר בתחרות! השעמום הורג אותי! תרתי משמע(הצילו!)

"אז רגע," אמרה כיפה כחולה, "את רוצה להגיד שחיכית לנו?" היא הרגישה מבולבלת, אבל סילבר רק הנהנה כאילו זה מובן מאליו.
"למייטי, יותר נכון להגיד." הוסיפה, "כשהיינו בחוץ היא הבטיחה להגיע." היא ניסתה להסתיר את שביב הכעס שהתגנב לקולה המתנגן, לא בהצלחה רבה מדי.
"אבל הגעתי!" מחתה מייטי, וכשכיפה כחולה הביטה בה מיהרה לתקן את עצמה, "אנחנו הגענו!"
סילבר חייכה, וזה גרם לה להיראות אפילו יותר כסופה ונוצצת, אפילו... חמימה באופן שורף. ממש כמו כוכב. אנג'ל הרימה גבה לעברה, והביטה בבנות האחרות, כדי להיות בטוחה שהיא לא היחידה ששמה לב לזה.
"זה בגלל שהחושך יורד," ענתה סילבר על השאלה שלא נשאלה והצביעה על השמיים. השמיים התחילו להתכהות.
כבר הגיע הערב.
הן לא רצו להישאר למשך הלילה, אבל אין ברירה אחרת.

סילבר הובילה אותן לבית עץ על אחד העצים, שאליו הגיעו בעזרת מדרגות מפותלות שעטפו את העץ העבה והגבוה. כשהגיעו לפתח, הצטופפו בניסיון שלא למחוץ אחת את השנייה.
חוץ מהעובדה שהבית היה קטנטן, המקום היה די יפה ודי נעים. חלונות זכוכית, כורסא גדולה ומרופדת, עמדת צפייה ומרפסת קטנטנה עוד יותר מהבית גרמו לו להיראות די... מקסים.
מייטי תמיד רצתה להיות בבית עץ, ולא הצליחה שלא לחייך. היא הכריחה את עצמה להירגע, אבל אחרי הבשורות של סילבר אף אחת לא יכלה להישאר רגועה.
"אז ככה," התחילה סילבר והתיישבה על הכורסא הגדולה. היא הביטה לרגע מחוץ לחלון במבט אטום ומשונה. כעבור רגע התנערה וחזרה להביט בבנות. "אני יודעת שאתן מחפשות את סימניה. אני קראתי את הסיפור שלכן בקבוצה הרשמית של המסע עוד לפני שהגעתי לכאן. אני יודעת מה הולך לקרות, ותנו לי להגיד לכן דבר חשוב אחד- מישהו רודף אחריכן כבר זמן מה. למעשה, כשעזבתן את המקום של אנג'ל הצלחתן למשוך את תשומת ליבו."
שתיקה השתררה, וסילבר כנראה ציפתה שאחת מהן תגיד משהו. זה בהחלט יכל להפר את המתח וההפתעה.
"הוא משתמש בסימניה." מיהרה להמשיך סילבר, והקול המתנגן התחלף בקול רציני ודחוף- עכשיו שכבר לא דקלמה שום סיפור ישן מסימניה. "הוא רוצה להפוך את המסע שלכן ל... מעניין יותר. כולם פונים אליו בתור 'הדרקון האפל'."
רגע של שתיקה המומה אף יותר מהקודמת השתרר בין הבנות פעורות הפיות, שנקטע כמעט מייד. "הדרקון האפל?!" צרחו כולן בבת אחת, "אבל הוא-"
"אני יודעת, אני יודעת. אבל אתן צריכות להבין שהוא רוצה להרוג אתכן. מייטי, את בטח מודעת למה שקורה מחוץ לסיפור." אמרה סילבר בחוסר סבלנות מובהק, כאילו צפתה את התגובה שלהן.
"הוא אמר ש... שהוא רוצה להיות הנבל." נזכרה מייטי, "לעזאזל, אני- בתור הכותבת- העלתי את הרעיון הזה! זה היה גאוני! אבל... המסע עכשיו הרבה יותר מסוכן."
"אנחנו חייבות לעזוב! מהר! להגיע לסימניה!" צעקה כיפה סגולה, קפצה ממקומה ומיהרה לרדת במדרגות.
מייטי רצתה להגיד שהן צריכות למצוא את המקום שלה קודם כל, אבל הבינה שהיא תישמע אנוכית למדי והכריחה את עצמה לשתוק.
עמית וכיפה סגולה התחילו להתווכח לגבי זה כעבור רגע, כשעמית טענה שאין שום דרך לסימניה. כנראה שהתכוונה שהן לא מכירות שום דרך לסימניה, אבל דבריה הצליחו לאמלל את הנוכחים בחדר.
"אז לא לסימניה... למקום אחר." כיפה סגולה אמרה, "אנחנו צריכות כדורי דמיון. מייטי, אנג'ל? אתן אלו שיודעות איך להכין אותם." היא נשמעה די נואשת, אבל מייטי ואנג'ל רק החליפו מבטים מתוחים. כדי ליצור כדור דמיון צריך לבכות, וזה בהחלט לא הזמן המתאים או המקום המתאים. מייטי התכוונה לבדוק אם נשארו לה כמה מכדורי הדמיון הקודמים בתיק, כשסילבר עצרה את כיפה סגולה הנסערת בקול מהוסס. "אני... אני מכירה דרך לסימניה."
התגובה של הבנות נקטעה כשהכלבלבים התחילו לנבוח במרץ, והר הגעש התפרץ במטח של אבנים בוערות.
הדרקון האפל הגיע לאי של סילבר.

טוב. נכנעתי. ניצחתם.
אני אתחיל לעבוד על הפרק הבא.
אבל אני עדיין מצפה לעוד משתתפים בתחרות, ואם לא- אני יצירתית מספיק כדי למרר את חייכם.

פרק חדש?

שללם הוא חרק קטן שהומצא היום, ונראה כמו שילוב של יתוש ונמר. קטן. הוא קטלני ביותר D:

אז שלום לכם. כאן מגדת העתידות העצלנית ביותר בסימניה שנאלצתם לחכות ולהמתין שהיא תעשה דברים כדי שאתם תוכלו להסתכל.
כן, עצוב ומייגע.
ולכן צריך אדם עצלן נוסף שיעצבן אתכם. לבד זה כבר די משעמם.

בכל מקרה!
היה ממש קשה לחשוב על רעיון לחלק הראשון של התחרויות (שמעכשיו שמם "תחרויות השללם"), ואני חושבת שסוף סוף מצאתי משהו.
החוקים מתחילים להתגבש רק עכשיו בראש שלי, ואני בעצם מנסה לאלתר כאן- אז אין לי באמת מושג עד כמה הן יהיו מוזרות או מעצבנות בכל סוג שהוא. הן יראו חסרות טעם, את זה אני יכולה להבטיח.
אז נתחיל!
השלב הראשון הוא שלב סיטואציות. בתור כותביים משניים תצטרכו גם להתייחס לבקשות שלי שתעשו בפרק או שלא תעשו בפרק, והבקשות יוכלו להיות מוזרות.
אז אני אכתוב כאן כמה בקשות שיכולות לעלות ואתם תכתבו בתגובות איך הייתם עושים, מה הייתם עושים, מתנגדים לזה או לא- ואם כן, תשכנעו אותי למה לא כדאי להכניס את זה לפרק.
אם לא הבנתם משהו, תשאלו בהודעה פרטית. פרטית.

1. המילה פשטידת פיות חייבת להופיע לפחות חמישה פעמים בקטע שתכתבו.
2. אסור להכניס בפרקים הבאים שום דבר שקשור לטכנולוגיה.
3. תכניסו ארבעה בדיחות על צנצנות מלאות באגוזים קפואים.
4. שמונה פעמים משהו לא מוגדר- חכם אבל טיפשי.
5. תכתבו חמישה דברים שהדמות שלכם אוהבת וחמישה דברים ששונאת.
6. לכתוב פרק שלם שאחרי כל מילה יש רווח של שורה.


המשתתפים:
סיריס
אנג'ל
כיפה סגולה
(אם עוד מישהו רוצה להצטרף, בסדר גמור :)

רוב הזמן מייטי אהבה את הים, בעיקר בתמונות וסרטים- אבל היא שנאה את התחושה הקפואה ואת הגלים שהכניסו לה מלח ים לתוך הפה וגרמו לעיניה לצרוב.
את זה מעולם לא הראו בסרטים וציורים, רטנה לעצמה בשקט.
כל השאר הרגישו בדיוק כמו מייטי, והתעייפו אפילו מהר יותר ממנה. עד מהר הן פשוט נתנו לגלים לקחת אותן לכיוון החוף- והגלים צייתו לכל מה שהבנות קיוו.
"הים בטח מכושף," העירה אנג'ל לאור העובדה הזאת, "אני חושבת ששמעתי על הים הזה- בו הגלים הם כמו ישות בפני עצמה."
"למה הפסקת לדבר כמו אנג'ל?" שאלה כיפה סגולה בחשדנות.
"כן, מה עוללת לאנג'ל הצינית שאנחנו מכירות ואוהבות?" שאלה כיפה כחולה.
"נראה לי שזה בגלל האי," העירה מייטי לפני שאנג'ל הספיקה לענות, "הוא נותן תחושה... סיפורית."
"אכן." הסכימה אנג'ל, והזדעפה כשכולן הביטו בה. היא חיבקה את אנג'ל 2 ולפני שהספיקו לראות את פרצופה הזועף הם נחתו על דבר מה קשה וגרגירי שגרם להן להשתעל ולירוק. חול נדבק לבגדיהן הרטובים ומבעד לפנים הרטובות הן בהו בעשב הירוק והגבוה שצמח לנגד עיניהן.
סוף סוף הגיעו לחוף, והמקום נראה אפילו יותר מרשים מקרוב.

כעת הבינו שהמקום גדול מכדי שיקיפו אותו בהליכה, ובמיוחד כשהן כל כך עייפות. הן ידעו שמישהו אמור להימצא כאן אבל הבנות פשוט בהו בעשב למשך זמן מה, עד שעמית נכנסה לתוך סבך הצמחים ולא היה אפשר לראות אותה.
אחרי החלפת מבטים מופתעת וקצרה הן המשיכו אחריה לתוך הקיר הירוק.
"הכנפיים שלי כל כך כואבות." התלוננה אנג'ל.
"הייתי מצפה שיהיה לנו קר עכשיו." מלמלה כיפה כחולה.
"כן, גם אני. אבל די חמים כאן." הסכימה אנג'ל כשהיא מנסה- לפי מה שהצליחו לראות- לחבק את כנפייה.
"עמית?! לאן את הולכת?!" אמרה מייטי, כמעט בצעקה, כשמעדה בפעם השלישית.
"זה משנה בכלל? המקום הזה מדהים! תראו עד כמה עשב גבוה!" היא ענתה.
ואת הדקות הקרובות העבירו כשכיפה סגולה וכיפה כחולה מתווכחות אם זה עשב או דשא.
אבל עמית באמת צדקה. המקום אכן היה מדהים. כולם הרגישו כאילו הגיעו לעולם חדש ובכל זאת מוכר והגיוני במובנים משונים. אפילו לא הייתה שם תחושה של טבע... טבעי.
"אתם חושבים שהאי מכושף כמו הים?" שאלה כיפה כחולה בהיסוס לאחר שהוויכוח הסתיים בשתיקה קצרה ומעט זועפת.
"טוב, הוא חייב להיות, לא?" אמרה מייטי, אבל השיחה שנועדה להמשיך נקטעה כשהעשב\דשא נגמר בפתאומיות ומה שנראה כמו עמק ענקי הופיע מלפניהן.
השמיים באזור הזה היו חסרי עננים, כאילו נצבעו בידי ילד בן חמש בציור ילדותי ומושלם מדי. ענן אחד ששט בשמיים התפוגג במהירות מעל עץ גדול במרכז העמק.
מרחוק, הן שמעו קול:
"על אי וולקני קטנטן יש עמק רחב. מקום מבודד, שמעולם לא נראה על מפה.
בתוך העמק יש עשב, שצימח זמן רב, ועכשיו, העשבים האלו מסוגלים להסתיר אדם עומד.
ממש במרכז העמק, יש עץ עתיק יומין, ירוק כל השנה, ועליו ציפורים.
מתחת לעץ יש עשב ירוק ורך, רך ממש כמו מיטה.
הלכתי לאורך שביל שפילסתי לי כבר לפני שבוע, והקשבתי לשקט, לנעימות שסביב. תחת זרועי האחת שמיכה חמה, ומתחת לשנייה ספר.
קטפתי לי פרי אדמדם מהעץ, אני יודעת שהפרות לא רעילים, כבר אכלתי מהם. נדדתי נגיסה קטנטנה מהפרי, והתענגתי על הטעם העדין. פרשתי את השמיכה שלי, והתיישבתי, עדיין אוכלת מהפרי שלי. כשסיימתי, הרמתי שתי אצבעות לפי ושרקתי שתי שריקות נוקבות. בריצה קלה הגיע אלי כלבלב מגזע גולדן שמצאתי אתמול, וישר חיבבתי. עוז קראתי לו.
הרמתי אותו לזרועותיי והנחתי אותו על השמיכה, ברגע שהתיישבתי גם אני, עוז התנפל עלי בליקוקים עזים. הרחקתי אותו בעדינות והתחלתי לקרוא. אחרי זמן מה, עוז ראה שלא בא לי לשחק, והתכרבל לצידי, בעוד אני מגניבה לו פיסות קטנות של חטיף כלבים.
כעבור שעות, השמש שקעה, צריך לחזור הביתה מעולם הדמיון."
המילים היו יפות כל כך, ונאמרו בצורה נקייה וטובה כל כך, שנתנה הרגשה טובה כל כך. הרגשה שהזכירה סיפורים מוכרים באותו עולם ישן ומוכר של סימניה.
"זאת חייבת להיות מישהי מסימנייה." אמרה אנג'ל, "יותר מזה, מישהי שזוכרת את סימניה."

היה קשה להגדיר את המראה של הילדה שישבה מתחת לעץ. היא הייתה כסופה. ממש כסופה- נוצצת. כמו כוכב, אם היה אפשר לראות אחד כזה מקרוב בלי להישרף או להתעוור.
והיה לה כלב קטן שהתרוצץ מסביבה, אותו אחד שהוזכר בסיפור שהגיע מסימניה. הוא היה נמרץ אפילו יותר מאנג'ל 2 והיה כסוף בדיוק כמו הנערה.
ליד הנערה והכלב המתרוצץ נח גם ספר שנראה כאילו קראו אותו כמה מיליוני פעמים. משחקי הרעב.
"הממ... היי?" שאלה מייטי והתקרבה אל הנערה.
"שלום גם לך. בכל זמן אחר הייתי צועקת עלייך שהפרעת לי לקרוא, אבל חיכיתי לך כל כך הרבה זמן שכבר גמרתי את הספר." אמרה במהירות, באותו קול מתנגן שסיפר את הסיפור.
"סילבר?"

לרוח
התבונה
היה
רעיון
מעולה:
כמו
שמי
שטרח
לקרוא
דיונים
קודמים
יודע,
אני
אפצל
את
הדמויות
בשלב
מסוים.
אז
במקום
שאכתוב
גם
את
עלילות
הקבוצה
השנייה,
אחד
מכם יכתוב!


יערכו
מבחנים D:
כל
מי
שרוצה
שיכתוב
כאן
את
המילה
הראשונה
מהפרק
הראשון
שפורסם
כאן.






תודה :)

לא אכתוב יותר מדי, כי הפרק הזה התעכב יותר מדי זמן :)

כיפה כחולה הביטה לשמיים וראתה את אנג'ל שהגיעה לגובה כל כך גבוה שכבר היה קשה לראות אותה. היא ידעה שהיא מחייכת, היא ידעה שהיא מאושרת, היא ידעה שאנג'ל מרגישה כאילו היא בשמיים. בכל המובנים הקיימים.
"וווווווהו!" הצרחה של אנג'ל הייתה כל כך חזקה שנשמע כאילו שמעו אותה גם בעולם האמיתי, מחוץ לסימניה ומחוץ למקומות של כולם. אנג'ל כבר כמעט לא נראתה למעלה, ויכלו לעקוב אחריה רק בגלל הברק של כנפיה הקטנות וצרחות האושר שלה שכמעט גרמו להן להתחרש.
"מתי מייטי ועמית יחזרו כדי שנוכל ללכת מכאן ולהפסיק את ניסיונותיה של אנג'ל לרצוח אותנו?" שאלה כיפה סגולה.
"אולי ניתן לה עוד כמה דקות ככה? היא בכל זאת מעולם לא הייתה מאושרת יותר." אמרה כיפה כחולה, שניסתה- למרות הכל- להישאר נחמדה ולהתחשב באנג'ל, שלעומתן, רצתה רק למשוך את הזמן. בכל זאת... היא הייתה בשמיים- ממש בשמיים ושום דבר לא הפריע לה לההנות מהרגע.
***

מייטי התקשתה לעזוב את השוק. היא ידעה שהגיע הזמן להמשיך במסע שלהן, שלה. היא זאת שהתחילה עם כל זה, את כל הדרך הארוכה שהובילה כל פעם מחדש למקום משונה שלא הצליחה להבין. היא כבר זכרה הכל- איך הגיעה למקום שלה ונשארה שם עד ששכחה- וככה נחרט הקעקוע על ידה, אבל הוא נעלם כשהצליחה להיזכר. היא הרגישה כל כך רע במציאות, שפשוט ברחה, חיפשה דרך למצוא... מציאות אחרת. חיים אחרים. חיים בתור מגדת עתידות שלא מפחדת להסתובב ברחובות ימי הביניים ולהכריז על עצמה בתור מכשפה, כי ידעה ששום דבר לא יקרה- כל עוד היא במקום שלה, היא לא תוכל להיפגע.
'איכשהו ידעתי את זה גם בלי לזכור כלום', חשבה לעצמה מייטי, וחייכה למראה עמית שניסה למצוא דרך לשגר יחד איתן את כל מה שקנו.
"קנינו כל כך הרבה דברים!" אמרה עמית בעצבנות.
"כל זה באמת הכרחי?" אמרה מייטי בחשדנות וניסתה להציץ לכמה שקיות, אבל עמית דחפה אותה הצידה. "אני מקווה שלא קנית לעצמך דברים שיכבידו עלינו."
"את לא בוטחת בי?"
"לא כל כך. במיוחד בעניין קניות... הי, למה אנחנו צריכות עגילים?" אבל עמית כבר העמיסה הכל על ידיהן והשתגרה לפני שמייטי הספיקה להכריח אותה להחזיר אותם.
***

"כישפתי את המטבעות כדי לקנות אמצעי לחימה או הישרדות, לא עגילים!" שמעו הכיפות קול שהופיע במרחק מה מהן.
"ממתי צמיד זה אמצעי הישרדות?" רטנה עמית.
"אחרת כיפה סגולה תהרוג אותי."
כשזיהו את הקולות, הן רצו לעבר מייטי ועמית והשאירו את אנג'ל מאחור. לא שהיא שמה לב.
שתי הבנות עמדו שם, לבושות בבגדים נקיים כשבידיהן כמה עשרות שקיות.
שערה של עמית מסודר יותר, על ראשה מונח ברדס שחור ולרגליה מגפי בוקרים שגרמו לה להיראות גבוהה יותר.
מייטי נראתה פחות או יותר אותו הדבר, רק שהיא לא ממש הצליחה לגרום לשיער שלה להתיישר ועל פרצופה היה מבט מאשים שהופנה לעבר עמית. היא התכוונה להגיד משהו, כשהכיפות הגיעו.
"מגפיים יפים! יש גם לנו?" שאלה כיפה כחולה, וכשמייטי הנהנה היא חטפה את השקיות ופקששה בהן. חוץ מבגדים נקיים, היו שם כמה שקיות אוכל וחפצים לא מוכרים שנראו כמו נשק מסוג כלשהו. היו כמה כדורי דמיון, צמידים, ומכשירים שנראו חסרי כל ערך.
אבל לא היה להן אכפת.
הן מיהרו להחליף בגדים, ותוך רגע כבר עמדו שם בגלימות שלהן, הברדסים על ראשן והמגפיים על רגליהן. אף אחד לא הופתע כשהמגפיים התכווצו או התרחבו למידה המתאימה.
הן קראו לאנג'ל, אבל התברר שהכנפיים צריכות להתעייף כדי שתחזור לאדמה.
אז עכשיו כולם צריכים לסבול את האושר שלה.

אנג'ל התחילה לפחד שתאבד את קולה אם תצרח עוד פעם אחת, אז רק הביטה למטה וניסתה לנחש מתי תוכל לחזור לאדמה. מייטי לא יכלה ליצור לה הוראות שימוש או משהו?
אולי תבקש ללכת לשוק כדי למצוא חוברת הוראות הפעלה. אולי גם שלט רחוק, למקרה שתהיה עצלנית מדי. יש דבר כזה בעולם הפנטזיה בכלל?
אולי כדאי לה לנסות לעוף נמוך יותר. זה קצת מפחיד.
אנג'ל הביטה באופק מאחורי העצים לפני שהתכוונה לצלול למטה, וראתה ים בצבע כחול בהיר, כאילו מנצנץ לאור השמש שעמדה במרכז השמיים כבר יותר מדי זמן. מעבר לים הגדול, הייתה נקודה קטנה שבמבט ראשון נראתה כמו משהו שהיא דמיינה, אבל כשהיא אימצה את עיניה היא ראתה אי קטן שחופיו בהירים וחוליים, ונעשים ירוקים יותר במרכז האי.
"אני גאונה." אמרה לעצמה.

אנג'ל צללה לעבר הבנות, והפסיקה אותן באמצע דיון סוער על המקום הבא אליו יגיעו.
כיפה סגולה טענה שהגיע הזמן למקום טכנולוגי. אולי מקום בו לא תהיה היחידה עם אייפון, וכיפה כחולה פשוט גלגלה עיניים. מייטי אמרה שאולי כדאי להגיע למקום בו לא יהיו שום נפילות לאגם, מצוק, דרקונים נושפי אש או אנשים נבזיים שזורקים בלוני מים והרימה את גבותיה לעבר כיפה כחולה, ששוב גלגלה את עיניה.
אנג'ל השתהתה רגע מעליהן והקשיבה לפני שפתחה את פיה, "אולי לפני הכל תמצאו דרך לצאת מכאן."
הן הבינו שאנג'ל, כמעט לראשונה, צודקת.
כיפה כחולה רצתה להציע שעמית תשגר אותן, אבל נקטעה שוב על ידי אנג'ל-
"שוש. לא לדבר. הייתי חכמה מספיק כדי למצוא דרך בעצמי." ואז היא סימנה להן לבוא אחריה, ועפה משם והשאר התחילו לרוץ.
אם הן יכלו להפסיק להתנשף באותו רגע, בטח היו מתלוננות על כך שהיא עפה מהר מדי. לא שלאנג'ל היה אכפת במיוחד ברגע זה. היא עצמה הניחה שתגיע לשם מהר יותר, והתחילה לחשוד שאולי איבדה את הכיוון.
המחשבה הזאת נסוגה ממחשבותיה כשהיא הבינה שהיא מנמיכה את טיסתה ושרגליה נוגעות באדמה. היא הצליחה לנסוק מעט למעלה ולהמשיך מעט קדימה כשנגמר לה לחלוטין הכוח וכמעט היה אפשר לשמוע את הכנפיים כשהן צורחות על אנג'ל שהיא רוצחת אותן.
אז היא עצרה, ויופי שהיא עצרה, כי אם לא הייתה עוצרת הייתה מתקדמת ישר לעבר קצה הצוק ולתוך המים. היא הביטה לעבר האי בסיפוק והקלה משולבים, ועדיין חששה מכאן שכדי להגיע ליעד הבא, יצטרכו לקפוץ למים ולהירטב בפעם השנייה.

בקרוב עוד פרק :פ

הלולולולולולולולו?

המפ....
אין לי זמן לפרק חדש.
בית ספר מעצבן. עבודת שורשים מעצבנת. גרר.
גם ככה לא נראה לי שיש כאן מישהו... הממ... אם מישהו קורא את זה עכשיו שיכתוב למטה משהו.
המפ...
מי שקורא את זה ומתנדב לעזור לי בכתיבת הסיפור, שיכתוב למטה "אני רוצה לעזור למגדת העתידות המדהימה!!"


תודה וביי :)

קגע, מי חדש ולא רשום כאן למעלה?

(אוקיי, אני משנה לעמיתוש את הכינוי בסיפור. זה פשוט נשמע יותר הגיוני.)

"תשגרי אותנו לשוק, ושם נקנה בגדים." אמרה מייטי לעמית, "וכל השאר תישארו כאן בינתיים."
מייטי נאחזה בכתפה של עמית, כשהאוויר התערפל והיא הרגישה את רגליה ניתקות מהאדמה ונוחתות על אחרת בעוצמה ובמהירות כל כך עצומה שהיא הייתה מופתעת שרגליה לא נשברו.
היא פקחה את עיניה, שהיו עצומות עד לאותו רגע ונדהמה מהמראה שנגלה לפניה.
השמיים היו כחולים מאוד במקום אליו הגיעו, והעננים הלבנים היו מעטים ביותר. היה חם וקצת מעיק אבל הן בקושי שמו לב לזה, כי כשהן הביטו מסביב הן ראו שוק פתוח בסגנון ימי הביניים.
אלפי דוכני עץ רופפים עמדו בין בתי כפר ובהם שלל חפצים ותכשיטים שבקושי נראו מבעד לקהל הרחב. המוכרים, שרובם היו זקנים או בגיל העמידה, צעקו מחירים של בדים צבעוניים ונעליים מיוחדות כל שהן.
פיה של עמית נפער קלות, ועיניה של מייטי התרחבו בפתאומיות כשהיא העבירה מבטה על פני המקום.
הן יצאו מההלם כשמייטי יצרה כדור דמיון קטנטן ביותר, וכישפה לתוך ידה שלל מטבעות זהב וארד.
***

העצים הטילו צורות מוזרות על האדמה שעוד הייתה רטובה מבלוני המים של כיפה כחולה, עליה ישבו שלושת הבנות והכלבה הישנה.
"אז מה נעשה בינתיים?" שאלה אנג'ל.
הן שתקו. אף אחת לא ידעה מה אפשר לעשות, מלבד לחלום על הבגדים היבשים שיקבלו.
השקט מילא את האוויר כמה דקות ארוכות, והן כבר נשכבו על האדמה והביטו אל העצים הגבוהים להחריד.
אנג'ל שמחה שמאז שעזבו את המקום שלה הזיכרון שלה ושל מייטי חזר כמעט לחלוטין. היו רק כמה דברים שהיו חסרים לה, לעומת מייטי שסיפרה לה בזמן הרכיבה על הפגעסוס שהיא נזכרה בכל. "איך את עפה?" כיפה כחולה קטעה את מחשבותיה של אנג'ל.
"מייטי נתנה לי כנפיים." אמרה בגאווה.
"למה?"
"כי היא רצתה לפצות על זה שכמעט מתתי בגללה." אמרה אנג'ל, והשתיים כמעט פרצו בצחוק.
"וכמה גבוה את יכולה לעוף, בעצם?" שאלה כיפה סגולה.
אנג'ל הרהרה. היא לא באמת ידעה. היא לא ניצלה את כל כוח התעופה שלה. היא בקושי השתמשה בזה, והכנפיים כל כך קטנות...
"אני אבדוק." היא אמרה וקמה בקפיצה.
***

"צמיד סגול." אמרה מייטי, "ס-ג-ו-ל. הו, תודה באמת."
היא שילמה שני מטבעות זהב למוכר הסנילי, ומיהרה להצטרף לעמית בדוכן הנעליים שעמד ליד הכיכר, בצד השביל, שם היא קנתה נעליים לחבורה.
"כן, חמש נעליים כאלו בצבעים שונים." אמרה עמית, והושיטה את ידיה לאסוף את זוגות המגפיים בסגנון המערב הפרוע שהיא קנתה, והתכוונה ללכת לדוכן הכובעים אבל נתקלה במייטי והפילה את הנעליים.
"איך זה שיש נעליים בסגנון המערב הפרוע בימי הביניים?" השתוממה מייטי, ולקחה זוג מגפיים שחורות כשהיא בוחנת את המידה שלהן.
"המקום הזה הוא נקודת איסוף של אנשי סימניה." אמר מוכר הנעליים בהיסח דעת. שערו היה חום ופרוע, והיה לו שפם כהה וגדול. כשהוא הביט לעברן מייטי שמה לב שעיניו שחורות ומלאות חיים. הוא הרים מגף אדום ומסר אותו לעמית. "כאן הם מגיעים בין מקום למקום."
"וכולם כאן מסימניה?" שאלה מייטי,
"רוב המוכרים הם אנשים שנטשו את סימניה או קפואים. הם נידונו למכור כאן עד שיחזרו." הוא אמר, ואז חזר לאחד הלקוחות והסביר שהמגפיים מתרחבים ומצטמצמים לפי מידת הרגל.
מייטי ועמית הרהרו בדבריו. עונש ראוי, אבל אכזרי. מי ירצה לבלות כאן את שארית חייו הוירטואלים הקפואים?
***

אנג'ל נופפה בכנפיה כלפי מעלה, מנסה להתרומם לפחות עד קצה העץ הקרוב.
"נו..." אמרה והתאמצה עוד ועוד לנפנף בכנפיה, לפתע שמה לב שרגליה ניתקות מהאדמה.
"הא!!! אני עושה את זה!!! אני עפה! אני-"
בום!
אנג'ל נפלה על הדשא.
וזה היה בסיסי להחריד.
הכיפות בהו בה בהפתעה והשתדלו שלא לחייך קצת, למרות שזה היה מצחיק.
אנג'ל נאנקה וקמה כשהיא מועדת אחורנית על העץ.
כיפה כחולה וכיפה סגולה לא יכלו עוד להתאפק. הן פרצו בצחוק.
"די, תפסיקו." אמרה אנג'ל בכעס, והכלבה נבחה בהסכמה. אנג'ל הסתכלה על הכיפות במבט עוין, והן השתתקו מייד.
"זה בטח לא כל כך קשה..." מלמלה כיפה כחולה. "תנסי עוד פעם אחת."
***

"את חושבת שאולי נמצא כאן מישהו שקפא או עזב? מישהו שאנחנו מכירות?" שאלה עמית.
"כמו דניאל? כינוי מגניב כלשהו?" שאלה מייטי.
"כינוי מגניב כלשהו קפא?"
"הוא לא נכנס כבר הרבה זמן... אני מניחה שאם לא נפגוש אותו כאן, לא נפגוש אותו בשום מקום."
"או שהמקום שלו יהיה קפוא."
"אני מקווה שהוא כאן, כדי שנוכל לכעוס עליו שהוא עזב." אמרה מייטי, וניסתה לייצב את כל השקיות לתוך ידיה של עמית, שהייתה שקועה בהרהורים ולא שמה לב.
המבט שלה היה נעוץ אי שם באחד הדוכנים הרחוקים.
"אין זמן עכשיו לחפש אותם." אמרה באיטיות, "אנחנו צריכות להתקדם במסע שלנו."
***

אנג'ל הזדקפה והסתכלה למעלה, לסוף העץ הקרוב, ולא הצליחה לראות מעבר לענפים הראשונים. היא סימנה לעצמה מטרה- ענף עבה ונמוך יחסית שאם היא תיפול תוכל לאחוז בו.
היא נשמה עמוק, וחשבה על דברים שמחים.
ממש הפכתי לפיטר פן, חשבה לעצמה, 'אם תחשבו מחשבות שמחות- תוכלו לעוף!'
אז לא. לא לחשוב בכלל. לא מחשבות רעות, ולא מחשבות טובות. פשוט לקפוץ ולעוף. לקפוץ ולעוף.
לקפוץ ולעוף.
לפני שהספיקה אנג'ל להבין זאת, היא הגיעה לענף הראשון והדק ביותר- חצי מטר מהאדמה.
היא נאחזה בו, וחזרה בראשה לא לחשוב על כלום חוץ מהתעופה. היא הביטה אל השמיים הכחולים אותם כיסו העלים הכהים וחסמו את אורה של השמש.
לעוף. לקפוץ ולעוף.
היא משכה את עצמה למעלה ועפה עוד חצי מטר באוויר.
חיוך נפרש על שפתיה.
לקפוץ ולעוף.