“רבותי, נרים כוסית לכבוד השתיין והסופר ונדיקט ירופייב! ("אף אחד ברוסיה לא יודע משום מה איך מת פושקין, אבל איך מזקקים פוליטורה – את זה יודעים כולם.")
כולנו מכירים את רוסיה מן הצד הנחמד שלה. אנחנו מכירים את הבבושקות (מטריושקי), את השאל עם הפרחים, את המחליקים על הקרח, את הבלט הגדול, המוזיקה הקלאסית, הסופרים הנאדרים, כפתור ופרח. מכירים את פושקין, לרמונטוב, בולגקוב, טורגנייב, גוגול, דובטוייבסקי וכן הלאה. גם אלו גם אלו כתבו על האצילים ודלת העם, אך שום ספר מספריהם לא קורע כך את הכיסוי מעל עיני המערב, על מה שהתרחש בקרב המעמד הבינוני - נמוך ברוסיה. ספר מחריד בעוצמתו. ומה שעצוב, שלעיתים קרובות מדי הוא אכן אמת. הידעתם שכשנגמרת לאנשים הוודקה, הם שותים בושם, לאקה ומי גילוח? הידעתם שהרוסי הממוצע שותה 13 ליטר וודקה בשנה? הידעתם שכרבע מהאוכלוסייה לא שורדת עד גיל 50 - 55 עקב נזקי האלכוהול? עצוב מאוד. ובכל זאת...
ובכל זאת, זהו ספר מצחיק ומשעשע. לפעמים מדהים אותי עד כמה הרוסים יכולים לפעמים לדבר בוולגריות גסה, ולאחר מכן להיות מתוקים להפליא במלוא הכנות, מתיקות שאי אפשר להביע בעברית מבלי להישמע פתטיים. כמו המחבר שמדבר לעצמו: "אם אתה רוצה ללכת שמאלה, ווניצ'קה – אני לא כופה עליך כלום. ואם אתה רוצה ללכת ימינה, לך ימינה." או: "נו מילא, ווניצ'קה, מילא. לא צריך לשתות הרבה." ועוד כהנה וכהנה דוגמאות שהספר מלא בהן. הסופר עצמו מודה שהוא מאוד ביישן ועדין – ואכן, למרות ניבולי הפה מדי פעם, ווניצ'קה הוא דמות מפליאה בעדינותה (כמו גם בבקיאותה בספרות ועניינים אחרים).
כמה מילים על העלילה: עלילת שיכורים סהרורית שהולכת סחור סחור. ווניצ'קה, שיכור תמיד, מספר על עצמו בגוף ראשון, בבלגן שלא תמצא בו את ידיך ורגליך. לסיפור פשוט של עליה לרכבת ועד להגעה ליעד (מוסקבה – פטושקי) מתערבבים במקל קוקטיילים גם חלקי פילוסופיה בכחנלית, סיפור אהבה מקוטע, מתכונים לקוקטיליים שעצם הקריאה בהם עשויה להביא לנזילת המוח מהאוזניים ("לילך לבן – 50 גרם, תרסיס למניעת זיעת רגליים – 50 גרם, בירה "ז'יגולי" – 200 גרם, לאקה על בסיס כוהל – 150 גרם.").
כמה מעמיתיי המבקרים בסימניה מצאו את הספר מצחיק להפליא. אכן הוא משעשע, אך אני חושבת שחלקם התעלמו מן הפצעים העמוקים הגלומים בספר זה. כפי שכתב המחבר בהקדשה: "לוואדים טיחונוב, בכורי האהוב, מקדיש המחבר את הדפים הטראגיים האלה."
ובנימה אופטימית זו – לכו תקראו את הספר. ותקנחו בכוסית זוברובקה.”

“איזה ספר מדליק! מדובר בספר קטן, מוטרף ומצחיק. גיבורו, וניצ'קה, שיכור תמידי, פורש בפנינו את קורותיו, דעותיו החתרניות והגיגיו על נושאים שונים (פוליטיקה,פילוסופיה, היסטוריה, ספרות ועוד), על רקע המציאות הקומוניסטית בבריה"מ של שנות השישים.

הוא מרצה את משנתו השנונה, העצובה-מצחיקה, תוך שהוא עושה את דרכו ברכבת ממוסקבה לעיירה הקטנה פיטושקי, שם מחכים לו(?)אהובתו ובנו הפעוט.

וניצ'קה מתבל את המונולוג ההזוי שלו במתכוני קוקטיילים משונים לצד אזכורים תרבותיים, דתיים ומדעיים.

כך, למשל. הוא אומר על ספרו של גיתה "ייסורי ורתר הצעיר":
"אתה תשאל: בשביל מה היה יועץ הסתרים גיתה צריך את כל זה? ואני אענה לך.
בשביל מה הוא הכריח את ורתר לדפוק לעצמו כדור בראש? פשוט מאוד. הוא עצמו (ויש לכך עדויות) עמד על סף התאבדות, ובשביל להיפטר מהפיתוי הכריח את ורתר לעשות את זה במקומו. אתה מבין? הוא נשאר בחיים, אבל כאילו איבד את עצמו לדעת והיה מרוצה לגמרי. זה אפילו יותר גרוע מהתאבדות ישירה. יש בזה יותר פחדנות ויותר אגואיזם, וגם איזו נבזות ספרותית...".
לסיכום-יופי של ספר.”

“רגעים קטנים של חדשנות אמיתית קורים לעיתים נדירות.
כשקראתי אותו בשלהי 2005 הבנתי לצערי שהחדשנות שעומדת לבוא היא בעצם היסטוריה וזאת מכיוון שהספר הוא יחיד במינו.
במונולוג הזוי ספק מציאות ספק חלום מספר ויניצ'קה את אשר קורה לו בדרך לאהובתו ממוסקבה לפטושקי. הספר ספוג אלכוהול וכשמתחילים לתפוס את הכמויות לעיתים נדמה שהמילים כאילו נחבטות בעוצמה אחת אחת על הבטן.
צריך לקרוא לפחות פעמיים כדי להבין את עומס הרבדים שישנם וזה גם אחרי שנעזרים בהסברים בסוף הספר.
מצחיק ועמוק אבל בפירוש לא מתאים לכל אחד. לאוהבי אלכוהול וחובבי התרבות הרוסית של לפני התפרקותה של המעצמה הסובייטית.”

“שלמות.
צחקתי כל הדרך אל הסוף,
בסוף בכיתי בכי מר -
לעולם לא אקרא שוב את מוסקבה פטושקי בפעם הראשונה”