אגדות חז"ל הן עולמות שנדחסו לשורות אחדות.
סוד כוחן הוא סוד הצמצום, אבל זהו גם המחסום החוצץ בינן לבינינו.
מה שמסופר בהן הוא תמיד רק קצה הקרחון, בעוד שאת הקרחון עצמו אפשר רק להסיק, לנחש, לנסות לשחזר.
ללמוד לקרוא אותן, משמע ללמוד לקרוא שתיקות.
דרוש, כמובן, ידע היסטורי, לשוני ותרבותי כדי לדובב את השתיקות ולשחזר את העולם האנושי האבוד והמשוקע באגדות הללו.
אך כדי להיכנס לנעליהם ולראשיהם של חז"ל, לא די בידע. דרוש דמיון. דרושה הנכונות לשים את עצמך במקומן של הדמויות, לחיות את חייהן ברוחך, לראות את הדברים מבעד לעיניו של רב מפומבדיתא, או מבעד לעיניה של אשתו השבה מן השוק.
הקריאה היחפה שאתה ניגשת רות קלדרון אל אגדות חז"ל אינה באה להתפלמס עם פירושים קודמים או להציע פירוש "נכון יותר".
היא באה להוריד מחסום.
אין זו קריאה מנתחת, אלא קריאה פוגשת.
היא עושה לחז"ל את מה שעשו חז"ל לעצמם: היא מספרת מחדש; מספרת סיפור על אודות הסיפור.
במקום להתבונן באגדה מבחוץ, היא מייצרת ממנה אגדה משלה.
וכך, בנוסף לשחזור הסצנה האנושית החבויה בכל אגדה, היא משחזרת גם את עצם הפראקטיקה החז"לית של חשיבה סיפורית: החשיבה בדמויות, בסיטואציות, בחוויות יומיומיות.
רב אחד, שהתעלם מאשתו מרוב השתקעותו בתפילות, ניאות לשכב אתה רק כשהופיע מולו מחופשת לזונה;
רב שהחזיר עבריין בתשובה וטיפח אותו כעילוי שלצדו בבית המדרש, מצא את מותו לאחר שהמית בהקפדתו את בן טיפוחיו;
רב שנכנס לקודש הקודשים של בית המקדש מצא את אלוהים יושב על כסא כאדם גלמוד המבקש ברכה.
העלילות המוזרות, המדהימות לעיתים, של אגדות חז"ל, כמוהן כחתול שאפשר ללטף את פרוותו אחורה, עם כיוון צמיחתה, וגם קדימה, נגד הכיוון.
בתנועה הזאת הלוך ושוב, המחליקה ופורעת לסירוגין, מגישה המחברת את הטקסט החז"לי, בעת ובעונה אחת, כמושא הזדהות וכמושא התנגדות: כטקסט נפלא ונורא, קשה ורך, רגיש ומקומם.
הטקסט החי הוא סך כל ניגודיו, כמו אדם קרוב, יקר ללב, בלתי נסבל על פי דרכו, שהחיים אתו זרועים ריבים ופיוסים, אי הבנות בצד פרצי קרבה. לחיות אתו זה לדבר אתו ללא מחסום, עד כמה שניתן.