הדר
1.


האור ניסה לפלס את דרכו מבעד לווילונות הלבנים. אמא שכחה להסיט אותם, כפי שנהגה לעשות מדי בוקר. שותקת ומבולבלת, היא עמדה במרכז הסלון. הגבות של רינה אחותי הגדולה התחברו. העיניים והפה שלה התכווצו כשאמרה לאמא בקול יבש: "אני לא מבינה למה נתת לדוֹֹד מוֹרָד ואשתו נַעִימָה להשתלט על הדירה של סבתא." אמא ענתה בלי להביט בה: "רינה, לנאנא אמירה אין בית! זה התור שלי לטפל בה! תעזרי לי למצוא איפה היא תישן, במקום לשאול שאלות."


"על זה היית צריכה לחשוב לפני שילדת חמישה ילדים ודחסת אותם כמו סרדינים במקום עלוב שלא מתאים לנו," השיבה רינה.


לא הבנתי את דבריה. גם לא את השפה הצבאית שבה השתמשה מאז שהתגייסה. יש לנו דירה ענקית. שני חדרים מרווחים עם סלון גדול ומרפסת גדולה. אצלנו לכל אחד יש מיטה. לא כמו אצל שמחה חברתי מהגן שהאחים שלה ישנים על השטיח בסלון. אבא דַהוּד ואמא קלרין ישנים בחדר הכי גדול. רינה, גילה, אהובה ואני ישנות בחדר השני. כשרינה וגילה חוזרות ביום שישי מהצבא, אנחנו מושכות את שני ארגזי המצעים שמתחת לשתי הספות והחדר הופך למיטה אחת, רחבה וחמה. רמי ישן על הספה בסלון ובבוקר אמא מקפלת את המצעים ומעלימה את סימני השינה מחדר האורחים. מעולם לא שמעתי תלונה מפיו של רמי שאין לו מקום משלו.


גילה הציעה לוותר על פינת האוכל, והעיניים של אמא נפקחו. אהובה קפצה מהכיסא ונעמדה מול אמא: "אם תיקחו את השולחן, לא יהיה לנו איפה להכין שיעורים!" היא תמיד מדברת בלשון רבים. רמי התאום שלה הרגיע אותה והזכיר לה שסבתא תהיה כאן רק בחופש הגדול, ואמא קבעה שזה רעיון טוב. אבא פירק את השולחן המצופה בנחושת שעליו היה חרוט גלגל מזלות. שולחן כזה יש רק עוד אחד בעולם, כך אמר הנגר שהביא אותו. עכשיו הפלטה והרגליים מצאו את מקומן במרפסת ליד מכונת התפירה ומכונת הכביסה. פינת האוכל הפכה לפינת שינה עם ספה כחולה שנפתחת למיטה זוגית, כורסה עם פרחים כחולים ולבנים ושידה בצבע לבן.


הספקתי לשתות כוס חלב חם כשהצלצול בדלת הבהיל אותי. הנחתי לאוכל ורצתי אל מאחורי הקיר שצופה אל הכניסה. סבתא עמדה בפתח הבית ליד תמונתו של הרב יוסף חיים ואמרה שלום בקול חלש. היא התהלכה בכבדות כשעל כתפה צרור בגדים ועל הזרוע תלוי תיק שחור קטן, זקנה ורזה יותר מאשר בפעם האחרונה שבאה לבקר אצלנו. הבן של דודה שרה, שהביא אותה, התנצל שהוא חייב להגיע לעבודה ואין לו זמן להישאר לתה.


סבתא נעמדה ליד הסלון ולא ידעה לאן לפנות. אמא הובילה אותה לכיוון הספה החדשה והיא השליכה את צרור הבגדים על הכורסה ואחר כך הניחה כובע קש על השידה הלבנה והתיישבה. תיק היד השחור נשאר תלוי על הזרוע שלה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא באה לישון אצלנו.


לחברים שלי בגן יש שתי סבתות ושני סבים, ולי יש רק את סבתא אמירה. סבא ברוך נפטר בבגדאד. פעם שאלתי את אמא על סבא וסבתא מהצד של אבא והיא ענתה שיש שאלות שעדיף לא לענות עליהן. את אבא לא העזתי לשאול, חששתי שהשאלה תכאיב. גם כך אני בקושי רואה את אבא. הוא עובד משמרת אחר משמרת, מהבוקר עד הלילה. בשבת הוא נח ורוב הזמן ישן. שמעתי את אמא מספרת לחברה שלה תמר מהתנועה הציונית בעיראק, שבאה לבקר אותה אחת לחודש, שהיא מרחמת על אבא. "אז בגלל זה נשארת עם דהוד? מרחמים?" תמר שאלה ואמא לא ענתה. לא הבנתי על מה הן מדברות.


הפנים של סבתא אמירה היו מכוסים בזיעה. אמא הניחה כוס מים על השידה וכיוונה אליה את המאוורר הקטן. היא חלצה את הנעליים של סבתא, הורידה מעליה את הז'קט, החולצה והחצאית והלבישה אותה בשמלה דקה שתפרה לה. "נאנא, את צריכה לקחת את הכדורים של הבוקר," אמרה וחזרה אל המטבח. לא שמעתי את אמא או את סבתא אומרות שלום זו לזו או מתחבקות.


סבתא לחשה: "אני לא רוצה!" והידקה את השפתיים. היא ניגבה בכף היד את הזיעה מהצוואר, גלגלה את העיניים למעלה והמשיכה ללחוש: "נמאס לי! קח אותי!" אחר כך הוציאה קופסה קטנה מהתיק השחור, ואמרה: "שני כדורים," והניחה אותם על השידה ליד כוס המים ולא בלעה אותם. "לא נמאס לך להרעיל את הגוף שלך? רק הפה שלך מדבר ומדבר," דיברה אל עצמה ומיד לחשה: "אני לא אשמה. הוא אשם!" והצביעה כלפי מעלה.


נבהלתי. סבתא שלי משוגעת כמו ורוניקה, השכנה מהשיכון ממול. ורוניקה גרה לבדה בדירה בקומה הראשונה, גידלה כלב פודל והתנהגה אליו כאילו היה בנה. אמא אמרה שהיא אישה מיוחדת וצריך לעזור לה ולא לצחוק עליה.


הראש של סבתא הסתובב באיטיות בעקבות העיניים שלה והעיניים שלי עקבו אחריה. בצד ימין, המרפסת רעשה מסיבובי התוף של מכונת "זוהר" חצי אוטומט, משמאל, הסלון שהפך להיות פתוח מאז שאמא החליטה להוציא את דלתות הזכוכית הכבדות ולתלות וילונות מאטבים משרדיים וגזרי עיתון צבעוניים. "זה שִיק," היא אמרה ואנחנו — כל המשפחה — התיישבנו באחד החופשים על הרצפה, עטפנו את האטבים המשרדיים בגזירי ז'ורנלים וחיברנו אטב לאטב לשרשראות צבעוניות. גם רינה, עוד לפני שהתגייסה לצבא, הסכימה, לשם שינוי, עם אמא, ואף עודדה את החברות שלה מהשכונה להעתיק מאיתנו את האופנה החדשה. בקיר שמאחורי הספה נמצא המטבח של אמא, שהפיץ ריחות בבוקר, בצהריים ובערב. שם היא מבלה את יומה, עם כיריים עמוסות סירים, כלים אין־סופיים בכיור ורדיו שדיבר בשלוש שפות. ממול, מסדרון שמוביל למקלחת ולשירותים שהתחברו לפיר המשותף לכל השכנים. מאחורי הקיר שתוחם את פינת השינה — מבואה קטנה לחדר של ההורים. מעבר לקיר, שאני עומדת מאחוריו, מסדרון צר — שמוביל לחדר שלנו, אליו חדרו רעשי האוטובוסים וקולותיהם של העוברים והשבים ברחוב.


דירה ענקית כמו שאמרתי.


לפעמים, כשאני שוכחת לסגור את דלת השירותים אני שומעת את השכנים כאילו אין קירות מפרידים בינינו לבינם, וכולנו חיים בחלל אחד גדול שממנו עולה בליל שפות: עיראקית, פרסית, מרוקאית, תימנית, רומנית ויידיש. לכל שפה יש גם ריחות מטבח שונים. אני אוהבת להקשיב לשכנים. נולדתי אל תוך הרעשים והתרגלתי אליהם. אבל קשה לי להקשיב לבכי של מרים השכנה החדשה. הגוף שלי רועד כשאני שומעת את הצעקות של בעלה.


סבתא עיקמה את הפה כשהסתכלה בציור של אישה עם צוואר ארוך ופנים שמתחברות עם פנים של תינוק. אמא התעקשה לתלות את התמונה הזאת למרות שרינה אמרה לה שתמונות כאלו תולים רק במסדרונות של בתי חולים. "הצבעים רכים ונותנים הרגשה של שלווה," הצטדקה אמא על הבחירה שלה ורינה כעסה עליה וטרקה אחריה את הדלת.


"אני לא נושמת. צפוף ומחניק כאן. אַכְּרַם, אני פוחדת שלא תוכל לבקר," סבתא לחשה. לא הבנתי עם מי היא מדברת. היא הכניסה את היד שלה לתוך החזייה, הוציאה שתי תמונות והניחה אותן מתחת לכרית. אחר כך פתחה את התיק הקטן, שלפה ממחטה של גברים והריחה אותה. העיניים שלה ברקו. היא הניחה את הראש על הכרית, עצמה את עיניה ומלמלה בקצב מהיר. כמו קסם, כשהיא מדברת היא לא אישה זקנה.


בקול ישראל בערבית משודרת עכשיו התוכנית של הפסיכולוג סאמי דביני. אמא אוהבת להקשיב לו וגם לתוכנית של זכי מוכתר עם אילנה בצרי "רופא מאחורי מיקרופון" שעוסקת בענייני רפואה. שמעתי את תמר מספרת לאמא שאילנה היתה חברה בתנועה הציונית בעיר עמארה בעיראק והסבא שלה היה איש מאוד חשוב ונשא תואר פח'ה מטעם הסולטאן. כשדביני סיים לדבר, שמעתי את אמא אומרת: "עצה חכמה." היא יצאה מהמטבח והסתכלה בסבתא, הביטה בציור עם האישה ואז הסתכלה שוב בסבתא. פניה של אמא באמת נראו שלוות, כמו כשהיא קוראת ספרים או כשתמר באה לבקר אותה. אחר כך הפסיקה להביט בסבתא וחזרה בריצה למטבח. הלכתי אחריה ושאלתי אותה עם מי סבתא מדברת.


"אה, זה שום דבר," היא התחמקה וקצצה במהירות את הבצל והפטרוזיליה.


"נו, אמא, עם מי היא מדברת?"


"עם אכרם אחי." בגב היד היא ניגבה את אגלי הזיעה מעל הפנים.


"אבל הוא מת," התפלאתי.


"בשבילה הוא עדיין חי." היא הסתובבה לעבר הרדיו.


"אבל הוא קבור באדמה," התעקשתי.


"היא חיה איתו..." אמרה, "יש עכשיו חדשות!"


וזה היה סימן עבורי לא להפריע. השיחה הסתיימה.


רינה לא אהבה את הרדיו של אמא. שמעתי אותה אומרת לגילה שהיא לעולם לא תהיה כמו קלרין. כך היא קראה לאמא. בשמה הפרטי. גם לאבא היא קראה בשמו הפרטי. לא הבנתי למה היא אומרת שהיא לעולם לא תהיה כמו אמא. האמא שלנו הכי חכמה בעולם. גם רבקה הגננת החמיאה לאמא שלימדה אותי קרוא וכתוב, להקשיב ולהבין את החדשות כמו הגדולים.


גילה אמרה לרינה שתעזוב את אמא ושרצוי שתעזור בבית במקום לשכב במיטה. "הלוואי שיכולתי להעלים לה את הרדיו," רינה אמרה שוב, וגילה כעסה עליה: "מה את רוצה מהרדיו שלה? הוא עוזר לה ללמוד להבין את העולם." "זו בדיוק הבעיה," ענתה לה רינה. "הרדיו תוקע אותה במטבח. במקום שתפתח את הדלת ותצא החוצה ותעשה משהו עם עצמה."


כשהן רבו ביניהן אני שתקתי. רק הקשבתי.


עזבתי את אמא במטבח להקשיב לחדשות וחזרתי לעמוד מאחורי הקיר ולהביט על סבתא. לא הבנתי על מה היא מדברת עם דוד אכרם. רעש של ילדים ששיחקו כדורגל הגיע מבחוץ וסבתא התעוררה בבהלה והתיישבה על הספה. היא שמה את הכדורים בפיה ולאחר ששתתה מכוס המים קראה:


"בִּנְתִּי, בואי."


אמא לא ענתה לה.


היא שבה וקראה: "בִּנְתִּי. בואי." אמא יצאה מהמטבח.


"קלרין, לא קראתי לך. קראתי לילדה שתעזור לי עם הבגדים אבל היא לא עונה. לא שמת לב שיש לה בעיות שמיעה?" אמרה. הפנים של אמא הרצינו. רעדתי מהמחשבה שסבתא ואמא מדברות עליי.


"קוראים לה הדר והשמיעה שלה מצוינת. אם תדברי אליה בעברית, היא תענה לך," אמרה בקול שנשמע כועס.


"הדר, בואי." סבתא קראה לי ולא יכולתי להתעלם ממנה. שמתי את כף יד ימין על כף יד שמאל והצמדתי אותן לבטן כדי להחזיק את הרעד. התקרבתי אליה לאט ובפחד.


"תעזרי לי עם הבִּקְצָּ'ה," הצביעה על צרור מבד פרחוני ובתוכו בגדים על הכורסה החדשה. המילה המצחיקה גרמה לי להירגע קצת וסבתא נשמעה לי פחות משוגעת מוורוניקה. הוצאתי את הבגדים מהצרור ולפני שסבתא הסבירה לי מה לעשות, הפרדתי בין הבגדים התחתונים לבין השמלות וכותנות הבית וארגנתי אותם במגירות כמו שלמדתי מאמא. המגירה האחרונה התעקשה לא להיסגר. סבתא אמרה לי שזה לא חשוב ושאמא תסדר את זה אחר כך. לא עניתי לה ומיהרתי להוציא את הבגדים החוצה וגיליתי גרב שנפלה מאחורי המגירה.


סבתא הסתכלה מקרוב. השפלתי את העיניים. אני לא מרגישה בנוח להביט בעיניים של האנשים שמדברים אליי. פתאום היא נגעה בשיער שלי ואספה את רעמת השיער אל מאחורי האוזניים. "יש לך פנים עדינות וחכמות כמו של קלרין. אמא שלך היתה הבחורה הכי יפה והכי חכמה בכל בגדאד," אמרה באיטיות.


מה היא עיוורת? חשבתי בלב. לאמא יש עיניים כחולות ושיער חלק וארוך ואני שחורה עם שיער לִיפָה. אפילו זאב אמר לרבקה הגננת שאני מכוערת ולא רצה לשבת לידי. הוא היה מאוהב בשמחה ואני קינאתי בשיער החלק שלה. יום אחד כשביקרתי בבית שלה, ראיתי אותה מסרקת את השיער במברשת. כשהיא יצאה מהסלון לקחתי את המברשת שלה והברשתי את השיער שלי. הייתי בטוחה שהוא יהפוך להיות חלק כמו שלה, אבל השיער התנפח ונהיה לא נעים למגע.


"את כבר בבית ספר?" שאלה אותי סבתא.


"אני עולה לכיתה א'," לחשתי, עדיין חוששת מפניה.


"השבח לאל. את יודעת לדבר," אמרה.


"אני גם יודעת לקרוא. אמא לימדה אותי," השווצתי.


אמא הגבירה את הווליום של הרדיו. כשהסתיים שידור החדשות על ההפגנות של "הפנתרים השחורים" בירושלים, פתחה את התריסים. הרוח מהמרפסת חברה לרוח מהחלון בסלון ודלת השירותים נטרקה. קפצתי מבהלה ומיד צחקתי להרגיע את עצמי.


"פעם קר ופעם חם. אני צריכה מטפחת לחמם את הצוואר," לחשה סבתא וחיפשה את המטפחת בתיק השחור. התבוננתי בה מקרוב. פנים עדינות ולבנות. עיניים בצבע דבש. כמו שלי. שיער אפור ואסוף בשתי צמות כמו כתר מסביב לראש. לצווארה שרשרת זהב עם לב ובמרכזו אבן כחולה. טבעת נישואין על אצבעה. אמא סיפרה שסבא ברוך אהב אותה והתייחס אליה כאל נסיכה. כמו השם שלה — אמירה.


ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותה אם היא באמת ליידי עיראקית בריטית, כמו שרינה סיפרה לחברות שלה.


"לא. למה?" צחקה.


"יש לך בגדים ותיק כמו של המלכה אליזבת."


"איך את יודעת?" התפלאה.


"ראיתי את המלכה בטלוויזיה," השווצתי שוב.


"למה את מביטה לצד ולא מסתכלת לי בעיניים?"


שתקתי. הבטן כאבה לי. התרחקתי מעיניה הבוחנות. היא הוציאה את המטפחת ונראתה לי מובכת. רציתי לשאול אותה עם מי היא מדברת כשהיא ישנה. משהו נפל על הרצפה. עיפרון צבעוני היה מונח ליד הרגליים. הרמתי את העיפרון והושטתי לסבתא. היא חייכה ונתנה לי אותו בחזרה.


"זה בשבילי?" התפלאתי.


"כן, זו מתנה בשבילך. לעיפרון יש שני צבעים, כחול ואדום, ואת לא צריכה מחדד, רק תמשכי בחוט."


"עיפרון פלא," התלהבתי. קיבלתי לראשונה מתנה מסבתא! הושטתי את ידיי וחיבקתי אותה. היא לא חיבקה אותי בחזרה.