ביקורות ספרים על הספר אנשים כמונו

נעה ידלין היא כלת *פרס ספיר. הופתעתי כשהיא זכתה בפרס על "בעלת הבית", אבל מה אני מבינה בפרס ספיר. את "שטוקהולם" שלה אהבתי מאוד אבל עדיף שלא היה פורץ מדפי הספר ומקבל חיים כסדרת טלוויזיה שמאוד קלקלה את חוויית הקריאה ומאוד לא מומלצת. לא לפני קריאת הספר ולא בסופו. פשוט לא. הדבר שהכי זכרתי מנעה ידלין זה את מבנה השיחות שלה. הוא אמר, והיא אמרה, והוא אמר, והיא אמרה, וכך בלולאה כמעט אינסופית. פשוט בלתי נסבל. וזה חזר גם בספר הזה וביתר שאת. אביא ציטוט בסוף, למה שרק אני אסבול? רבים מתלוננים על זה בביקורות שלהם על ספריה, אז אני רק יכולה להניח שנעה ידלין לא קוראת ביקורות ... המשך לקרוא

שונרא החתול

האם אפשר להסכים על כך שבכל אחד מאתנו מסתתר גזען קטן? אולי זה תולדה של קיבעון בשלב אבולוציוני מוקדם שבו הצטופפנו גב אל גב, שבט קטן, מבוהל ואלים של יצורים, עם אוצר מילים לא גדול ושיניים חדות וידיים חזקות שנושאות מקלות ואבנים, מקיפים איזו ממותה שזה עתה צדנו. נכון, אוצר המילים התרחב, חלקנו נטש את המקלות והאבנים אבל הנפש השבטית שבה ומרימה את הראש מפעם לפעם, למרות שהמערה אחרונה בה ביקרנו היתה מערת בית גוברין בחול המועד. סיוט. נעה ילדין מכירה את הנפש הזאת, ומטפלת בה בהומור ובאמפתיה. כן, בכולנו יש מפלצתון, גם באלו שפעם כונו "יפי נפש" והיום זוכים לכינויים אחרי... המשך לקרוא

שרית

ספרה הראשון של נעה ידלין שאני קוראת. תחילה סגנון הכתיבה שלה מאוד עיצבן אותי... היא לא מפרידה בין השורות כשהיא כותבת שיחה בין אנשים, לא שמה נקודותיים ולא מרכאות. נוצר לנו טקסט עמוס שמתאר שיחה בין אנשים שלא הכי ברורה. ממש כמו שמישהי כתבה פה באחת הביקורות: השיר של אתי אנקרי עולה לראש: אז הוא אמר לה והיא אמרה לו...כשהוא אמר לה... בהתחלה חזרתי לקרוא כל פסקה כזאת פעמיים כדי להבין מי אמר מה למי. אבל אז התרגלתי (לא סתם אתי אנקרי שרה "לך תתרגל איתה...") והספר התחיל לזרום יותר. ועל זה שהוא זרם הוספתי לו כוכב והגענו לשלושה כוכבים. כי בסך הכל למעט דמויות שאכן מתבהרות ע... המשך לקרוא

אוהבת לקרוא

את נועה ידלין אני מכירה מהספר המצוין שכתבה ושמו בעלת הבית. אפילו ניגשתי אליה פעם ביריד של שבוע הספר, לא כדי לבקש חתימה אלא כדי לומר לה כמה נהניתי והתרשמתי מהספר, שכל כולו עוסק בשכבות כפולות משולשות ומרובעות של שוחד, מרמה והפרת אמונים מחוץ למשפחה ובתוכה, ובמה שכמעט ואין עוסקים בו בספרות - יחסי משפחה מורחבת, אחים וגיסים, כאשר כולם בוגרים. נועה מאוד התרגשה מהתגובה שלי וזה אולי מוזר ואולי בעצם לא. בגלל חיבתי לספר בעלת הבית, חרגתי ממנהגי וקניתי את ספרה אנשים כמונו, למרות שאני נוטה שלא לקנות סיפורת, ובטח לא סיפורת שלא קראתי עדיין, כי זה קצת כמו לקנות חתול ... המשך לקרוא

נצחיה

את נעה ידלין הכרתי מ 'בעלת הבית' המוכר שזכה בפרס ספיר והנה נקרה לדרכי גם 'אנשים כמונו', שהתחלתי אותו לפני שניים שלושה שבועות וסיימתי אותו היום. כעת מתיישב מול המחשב מנסה לנסח מחשבות שונות הבאות והולכות, הולכות ובאות. העלילה די פשוטה, האורכת כשנה, משפחה שעברה לאזור מפוקפק בתל אביב, זוג הורים – אסנת ודרור, שתי בנות – חנה וחמוטל, מגלה עולמות שונים סביבה המפרים את שלוותה. עולמות שונים המערערים את השקט הקיים. את ההווה המתמשך. אחד מהם הוא ישראל השכן, שבתחילה אורחים שבאו לבקר את המשפחה, תפסו את החניה שלו והדבר מכעיס את ישראל. שני זוגות נוספים נמצאים ברקע הם, ח... המשך לקרוא

תומר

אם אתם מכירים את הקצב של השיר "לך תתרגל אתה" של אתי אנקרי: "הוא אמר לי, אתך אני משתגע... אז אמרתי לו, והוא אמר לי, אני אמרתי לו, והוא אמר לי..." ואם יש בינכם חובבי תכניות ראליטי, שנהנים משידורים חיים– מה שנקרה LIVE ,שהשיח בהם הוא כאן ועכשיו ונשלף מהמותן אז תדעו שככה בדיוק נועה ידלין כותבת. ואותה, או שאוהבים או שלא! וגם אם היא נחשבת לכותבת טובה- זכתה בפרס ספיר ובהרבה תשבחות- זה עדיין יישאר או ש... או שלא... ואני אוהבת אותה, כן, כי לקרוא את הרומנים שלה זה להשתתף במשחק פינג-פונג, כשכל הזמן הכדור באוויר בין לבין. בלי הפסקה. אין משפטים, יש קטעי משפט, דיאלוג ישיר ונוכח, בלי ... המשך לקרוא

אירית פריד

# 10 חודשים בחייהם של זוג ישראלים, הורים לשתי בנות, מרקע בורגני ו"מקובל", שהחליטו לעבור לגור בשכונת מצוקה בה מחירי הנדל"ן זולים, כדי שבעוד חמש/עשר/חמש-עשרה שנים יוכלו לומר "לא נולדנו עשירים אבל עשינו החלטות נבונות והיום אנחנו קוצרים את הפירות". כמו ישראלים רבים (יכול להיות שגם לא-ישראלים לוקים בזה?) מה שהכי חשוב בעולם הוא מה חושבים עלינו. האם אנו מתאימים למשבצת הנכונה? האם אנחנו חיים חיים טובים, או שעוקפים אותנו? ובכן הם משפצים בית במיטב המסורת המקובלת היום (אני מדמיינת אפור-שחור-לבן, "אי" במטבח, עיצוב "בטוב-טעם"...) וכשהבית שלהם בסיגנונו המעוצב תקוע באמצע... המשך לקרוא

yaelhar

כפי שכולכם כבר יודעים, זה סיפורם של אסנת ודרור, זוג בני ארבעים-ומשהו שקונים בית בשכונה בעייתית. בעצם זה יותר סיפורה של אסנת. הקורא הינו שותף לרחשי לבה של אסנת על עמקם. לעומת זאת, על דרור מסופר רק מה שהוא אומר ועושה, ומה שאסנת חושבת עליו. עם זאת, אנחנו זוכים להכיר טוב מאד גם את דרור, הודות למבחר מבורך של אתגרים שהעלילה מעמידה בפניו. בגדול, השיטה מצליחה; זה ספר שמעורר קריאה פעילה, ומהנה. עוד דבר שגרם לי להפעיל את המוח, הוא שהרבה פרקים מתחילים מייד אחרי שקרה משהו — משהו חשוב אפילו — שהספר דילג עליו. או שפרק מתחיל באמצע שיחה בין אנשים שאינם מזוהים לנו מ... המשך לקרוא

strnbrg59

אנשים כמונו? לא בטוח. ביליתי שנה עם דרור ואסנת בביתם החדש בשכונה מפוקפקת בתל אביב. יצאתי עם ... לא ברור מה. סביבם אנשים קצת מוזרים. כל אחד עם השריטות שלו. גם הם, מלבד עיסוקם השוטף בגידול הבנות, עם השריטות שלהם. נכנסים לחיי הזוג כך סתם באמצע החיים לאחר מעבר הדירה בספטמבר ונשארים איתם עד יוני לקראת סיום שנת הלימודים. לבסוף נשארים עם המון סימני שאלה בכל הכרוך באספקטים השונים בחייהם... לכאורה אנשים כמונו, אבל לא ממש... הרבה נושאים נותרו סתומים ומחכים לפתרון/המשך. מפגש ראשון שלי עם נעה ידלין והתרשמתי שכתיבתה עממית וקולחת, אך לא ברור לי האם זו כתיבתה ה... המשך לקרוא

GNOLT

התחלתי לקרוא את הספר הזה לפחות פעמיים, ולפחות שבעים העמודים הראשונים הזדחלו לי, אבל אחר כך הרצף הזה, המקוטע, במיליון סימני פיסוק שכן, אומרים משהו, מאפשרים דיוק של דיבור ומחשבה, בו בזמן; וזה מאפשר, או עבורי לפחות, מידה של הזדהות עם הדוברת-הגיבורה, עם אלפי המחשבות שמתרוצצות בראש עם כל מעשה או אי-מעשה, עם מהלך החיים הסבוך על אלפי נפתוליו הבלתי צפויים והידועים מראש. ונעים היה לי לקרוא על חיים ישראליים מאוד, נוכחים בהווה, עם הצפה של הלבטים, הפקפוקים, התהיות, תחושת הצער או קבלת הדין, שהן חלק מאלפי התחושות של יום-יום שחלקו תמיד לוט בערפל מדיני-אישי-פוליטי-קיומ... המשך לקרוא

בירה

ראשית אציין שזה הספר הראשון שאני קוראת של נעה ידלין, כך שאני לא יודעת אם זה סגנון הכתיבה שלה בכל ספריה. בערך בעמוד 50+- קיבלתי כאב ראש מסגנון הכתיבה "דרור אמר, אסנת אמרה, דרור אמר" שוב ושוב.. איכשהו בדרך נס ככל שהמשכתי לקרוא החזרה הזו פחות הפריעה לי וקראתי את הספר עד סופו(אני מאלה שעוזבים ספרים באמצע אם צריך). לאורך הספר ישנם גם משפטים שפשוט לא מסתדרים בקריאה רציפה ולי בכל אופן זה גרם לבלבול. יאמר לזכות נעה שהיא הצליחה להעביר בצורה מאוד טובה את תחושת הזרות של אסנת ודרור בביתם החדש ובשכונה שבה הם גרים. את החשדנות כלפי הסובבים אותם וההרגשה שהם "במערב ה... המשך לקרוא

Danielle

נתפסתי לספר מהשנייה הראשונה שהרמתי אותו. אסנת היא אישה כמוני. דרור הוא איש כמו בעלי. לא ב-100%, אבל מספיק דומה. הניתוח החד של ידלין את הפערים בין האדם שאני רוצה להיות לבין הטבע שלי היה מכאיב, משעשע, אפקטיבי כמו טיפול פסיכולוגי. העלילה באה לשים מראות ולאתגר, אבל אני באמת חושבת שהקונפליקטים המרכזיים הם בכלל לא מול שכן כזה או אחר, אלא פנימיים לחלוטין. "אם תגורי בשכונה הזאת תצטרכי להתבייש ב-90% מהמחשבות שאת חושבת"... מבחינתי הספר עסק בעיקר במתח שבין המחשבות, הפחדים, החלק הפרימיטיבי של המוח - לעומת האידיאולוגיה, השליטה העצמית, ההשכלה - ומי משני אלה הם בעצם א... המשך לקרוא

עידיתה.

זה ספרה הראשון של נועה ידלין שאני קוראת ואינני מכירה את סגנון כתיבתה. אבל את הספר הזה לא אהבתי. סגנון הכתיבה מרגיז ,אולי בכונה, חלקו משפטים תלושים שאינני יודעת כיצד מתחברים לרצף הארועים. העברית מוזרה כאילו שהסופרת המציאה שפה חדשה. חלק משפטים בשפת יום יום פשוטה ואפילו סלנג נמוך ופתאום משפטים או מילים בעברית ספרותית, הכוללים מילים שכיום כבר לא משתמשים בהן. סיפור פשוט על משפחה המחפשת לשפר את ביתה ובוחרת לעבור לגור בשכונה לא מפותחת בשולי העיר. הסיפור אינו מתוחכם ולא מתפתח לאיזה קלימקס. האישה אסנת מנסה כל הזמן להשתלב בשכונה ומעודדת את בנותיה להתידד עם ... המשך לקרוא

אסתר

יה אללה שלך נעה ידלין, איך את כותבת! ידלין כתבה ספר על אנשים כמוני וכמוך. אנשים מכאן, על מצבים שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בהם, ולכן החיבור וההזדהות עם הדמויות היא מיידית.ה"ישראליות" מאוד נוכחת לאורך כל הספר. דרור ואסנת בני זוג בשנות הארבעים לחייהם, הורים לחמוטל וחנה כשהם עושים צעד ומחליטים לעבור דירה בשכונה השוכנת בדרום העיר. זוהי הזדמנות עבורם לשפר את מצבם הכלכלי ע"י מעבר לשכונה הזו, תוך כדי עיצוב ביתם לבית החלומות שתמיד רצו. השכונה היא שכונה נחשלת המורכבת מהרבה צבעים כמו מעשה פסיפס ססגוני. אנשי השכונה הותיקים, עובדים זרים, וזוגות כמוהם. ... המשך לקרוא

dina

ספר על אישה שעוברת עם בעלה ושתי בנותיה לגור בשכונה נחשלת בתל-אביב, מתוך תקווה להיות "אלה שקונים כשעדיין זול, ובעקבותיהם יבואו שאר ההיפסטרים". מתוארים חבלי ההתאקלמות במקום החדש, הזוגות שהם מכירים, קשיים עם שכנים, קשיים עם הבנות ואיך לא - ההשפעה של כל הטוב הזה על הזוגיות ביניהם. גם אם הפוטנציאל הרעיוני שבספר הוא ראוי - בפועל הספר בעיקר עיצבן אותי ולא זרם לי. הדמות הראשית היא קלישאה של בת 41 נאיבית, ממורמרת, לא מחוברת לעולם הרגשי שלה, המומה בגיל 40 מזה שבעלה נהנה מפורנו ונכנסת לשיחות של "אז היית חושב עליה בקטע מיני אם הייתי מתה עכשיו?", ולמרבה הפלא (או דווקא ל... המשך לקרוא