כרמן עוגן מחליטה לעשות שינוי בחייה. בגיל 27 היא נפרדת מחברה אודי ומתחילה עבודה חדשה כאחות פליאטיבית. תפקיד זה דורש ממנה ללוות חולים אשר עומדים למות ולהקל עליהם ככל שניתן.
בילדותה נקשרה נפשה של כרמן בנפשו של ורשה, ניצול שואה בודד, אשר גר קרוב אליה. היא הייתה באה לביתו והוא היה מספר לה על חיוו, ועל השואה שחווה בתור ילד. משהו לא טוב קורה, וכרמן סוחבת אתה כל חייה תחושת החמצה ואשמה. התפקיד של אחות פלי

בלה רוזנבאום - זמרת אופרה ידועה לשעבר אישה אשר יופייה היה מפורסם בכל תל אביב - מאבדת את הזיכרון ולוקה בדמנציה. מאישה בריאה הופכת בלה לזקנה מבולבלת אשר מאבדת קשר עם המציאות. בעלה יענקל'ה מלווה אותה לגליה פסיכוגריאטרית המתמחה בטיפול בדמנציה. כל זה קורה שבועות ספורים לפני חג הפסח.
גליה הרופאה היא דמות מורכבת היא נשואה ואימא לשני ילדים. היא עוברת משבר מקצועי ומשבר נפשי והתשוקה שלה לבעלה כמעט נעלמת ל

אז מה קורה לבלה? כן, משהו קורה לה. לבלה, ולעוד הרבה אנשים בגילה. הדמנציה הגיעה.

כל אדם באשר הוא נושא אתו קליפה שעוטפת אותו, והיא כמו תיבת אוצרות. מונח בה הכל. הנשמה, התודעה, המהות. הליבה. כי מה אנחנו בלי כל אלו? רק קליפה ריקה. והקליפה של בלה מתחילה בתהליך היפרדות מכאיב.

הסיפור מסופר מפי כמה קולות, כשהמרכזיים הם: בלה רוזנבאום בת השמונים וחמש, זמרת אופרה מפורסמת בעברה. בעלה יענקל'ה, בן גילה,

הספר נערך ע"י בת משק, שבחרה לעזוב את הקיבוץ. היא מלינה על הלינה המשותפת, ולעיתים נדמה שאת פסק הדין גזרה עוד לפני שהחלה בראיונות.

במוקד הספר עומדת חוויית האימהות של נשים שגידלו את ילדיהם באורח חיים ייחודי.
כיצד הן תופסות את אימהותן כיום?
איך השפיעה השיטה על דפוסי הקשר שלהן עם ילדיהן, אז והיום?
מה גבר על מה: הציווי האידיאולוגי-חברתי, או הצורך האימהי? האם באו בסתירה?

לא ניתן להבין את האופן

הרשת מלאה תשבחות לספר הזה. אני חושבת שהוא סובל ממספר פגמים מהותיים.
אבל אתחיל בהיבטים החיוביים שלו: הספר עוסק בנושא שלא מרבים לדבר או לכתוב עליו, ועל כך אכן מגיע לכותבת שבח. פרט לכך זהו ספר קריא מאוד. הפרקים הקצרים מספרים את הסיפור מנקודות מבט שונות, והסיפור הוא סיפור מחלת הדמנציה (בספר לא מוזכרת המילה המפורשת "אלצהיימר", לא ברור מדוע) של בלה. בלה הייתה זמרת אופרה מפורסמת, אישה יפה מאוד, שרגילה ש

ספר מצויין.
ספר העוסק באחת מפגיעותיה הקשות של הזקנה - הדמנציה - מחלת השכחה.
כתוב ברגישות רבה מצד אחד, אך "ברחל בתך הקטנה" מן הצד השני.
אין אחד שיימלט מן הזקנה, וממחלותיה, הן מסממניה הקלים והן מן הקשים ביותר.
ספר רגיש, עצוב, קריא מאוד ומושך בשל אופי הכתיבה המיוחד.
מומלץ בחום.

משהו קרה גם ליונה וולך:

"גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי.
הוא אמר: די
כשאני אמרתי: עוד.
גופי

באמת שנאמר כבר הכל על בית הילידים שידוע כבר לשמצה, הדיון או אפילו הוויכוח הזה נוכח עד היום בחלקים מהחברה הישראלית, ובהחלט מרתק.
קודם כל אתחיל ואומר, שזהו ספר מעולה. "בלעתי" אותו ביומיים. הספר בנוי כך: מבוא - 12 מונולוגים - אנליזה, אפילוג.

הספר הזה לא בא להתווכח. הוא בא לספר. בא לספר ואפילו לתעד. 12 מונולוגים רחבים ומלאים פרטים, של אמהות שגידלו ילדים במסגרת בית הילדים, וחלקן גדלו בו בעצמן. חווי