ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 18 בדצמבר, 2023
ע"י dina
ע"י dina
אז מה קורה לבלה? כן, משהו קורה לה. לבלה, ולעוד הרבה אנשים בגילה. הדמנציה הגיעה.
כל אדם באשר הוא נושא אתו קליפה שעוטפת אותו, והיא כמו תיבת אוצרות. מונח בה הכל. הנשמה, התודעה, המהות. הליבה. כי מה אנחנו בלי כל אלו? רק קליפה ריקה. והקליפה של בלה מתחילה בתהליך היפרדות מכאיב.
הסיפור מסופר מפי כמה קולות, כשהמרכזיים הם: בלה רוזנבאום בת השמונים וחמש, זמרת אופרה מפורסמת בעברה. בעלה יענקל'ה, בן גילה, בִּתָּם נעמי, והרופאה הפסיכוגריאטרית ד"ר גליה שעשוע.
בלה לכודה בתוך קפסולה נטולת זמן. ימי הזוהר שלה כזמרת אופרה הרחק מאחוריה. בלה, הדיווה הגדולה והאגוצנטרית תמיד ראתה את עצמה מורמת מכולם. בלה אוהבת את בלה, ולבלה איכפת בעיקר מבלה. לפעמים המילים שלה הן כמו פגיונות הדוקרים את העומד מולן.
אצל יענקל'ה, בעלה של בלה, השבר הוא כפול. הוא מאבד לא רק את בלה, הוא מאבד גם את עצמו. הם ביחד מאז ימי בית הספר היסודי בגבעתיים. כל חייו הוא עם בלה, ולא ביקש לעצמו שום דבר זולתה. מה הוא ומי הוא בלעדיה? הוא זה שתמיד ידאג לאודם האדום שלה שיהיה אצלו בכיס כשתזדקק לו, הוא היחיד היודע לפסוק את שערותיה כשהוא שוזר את הצמה העבותה שהפכה לסימן ההיכר שלה. והדברים האלו לא מטלות עבורו. זו זכות. בלה היא הכל, והכל תמיד סביבה.
"אני כל כך רוצה לשמור עלייך, אם הייתי מעז הייתי צועק לך חזק לתוך האוזן שאני פה, שהצעקה שלי תחדור את כל הבלבולים שלך, שתעבור את מחסומי החלבון ואת צניחת העמילואידים שלוקחים אותך ממני." (עמ' 84)
נעמי, הבת הנושקת לחמישים, היתה צריכה להרחיק עד ניו יורק כדי לחיות את חייה כפי שרצתה, גם אם זה אומר להמציא חיים אחרים, כאלה שיעמדו בציפיות הגבוהות של בלה, ויקבלו את אישורה.
וד"ר גליה הפסיכוגריאטרית, שבכלל חלמה להיות רקדנית, אבל סיימה לימודי רפואה, כי הייעוד שלה בחיים היה למלא את הציפיות של אִמָּהּ. אבל כשבלה תיכנס אל חדרה במרפאה, ומבעד לערפילי הדמנציה תאמר לה חמש מילים שנאמרו באבחנה מדויקת ופגעו בנקודה הכי רגישה, היא מבינה שזה תמרור המורה לה לקום ולעשות. עכשיו. למען עצמה.
כל אחת מהדמויות האלו מכמירת לב בדרכה שלה.
בלה מאבדת את עצמה לטובת המחלה, אבל הם, יקיריה, גם הם הולכים ומאבדים טיפין טיפין את זהותם ואישיותם. הם עבורה בעיקר כמו בובות ריקות מתוכן, שויתרו על כל רצון משלהם, או במקרה הפחות טוב-הם שם בעיקר כדי למלא אחר ציפיותיה של בלה מהם. הם רק המקהלה האחורית במופע הסולו המרהיב שקוראים לו בלה רוזנבאום.
צ'פלין כתבה את הדמויות מבפנים החוצה, ולא ההפך. מתוך התודעה שלהם.
תפירת הדמויות נעשתה בדייקנות, כזו דייקנות של מעבדה, עד הנים האחרון. יש בהן את המינון המדויק של אהבה חמלה, ביקורתיות, והרבה הומור. כזה המתאר אותן בבהירות ובחדות, שלא הוריד ממני את החיוך לאורך כל הקריאה.
הספר הזה הולך לתפוס מקום ברשימת ספרי המקור הטובים שקראתי בשנת 2023.
כדאי לכם.
11 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
dina
(לפני שנה ו-9 חודשים)
תודה, רץ.
|
|
|
dina
(לפני שנה ו-9 חודשים)
מעולה, מורי! יש לי הרגשה שאתה תחבב מאוד את בלה.
|
|
|
dina
(לפני שנה ו-9 חודשים)
בשמחה, בנצי.
|
|
|
dina
(לפני שנה ו-9 חודשים)
חובב ספרות, גם אני שואלת את אותה השאלה בדיוק. יש בספר הזה הכל, והוא כל כך ראוי. מעניין באמת על פי מה בוחרים את הספרים המועמדים לפרס. לפעמים הבחירה היא בספר כזה שכמעט ולא שמעו עליו.
ותודה על ההמלצות, אחפש את "נמצאת", אותו לא מכירה. את השאר קראתי והם מצוינים, וכל אחד מהם שובר לב, בדרכו. |
|
|
רץ
(לפני שנה ו-9 חודשים)
יופי של ביקורת
|
|
|
מורי
(לפני שנה ו-9 חודשים)
נרשם, דינה.
|
|
|
בנצי גורן
(לפני שנה ו-9 חודשים)
תודה דינה, רשמתי לי.
|
|
|
חובב ספרות
(לפני שנה ו-9 חודשים)
בשנים האחרונות יצאו כמה ספרים מעניינים על הזקנה ומחלותיה כמו "האיש הזקן" של אלבלך, "חמש ארוחות ביום" של זמיר ולאחרונה גם "נמצאת" של דן זמל שקראתי לאחרונה. הזקנה בסוף אורבת לכל אחד ובהחלט מעניין לקרוא על זה. אגב, היום פורסמה הרשימה של המועמדים לפרס ספיר והספר איננו ביניהם ואני שואל מדוע ?
|
11 הקוראים שאהבו את הביקורת
