“באמת שנאמר כבר הכל על בית הילידים שידוע כבר לשמצה, הדיון או אפילו הוויכוח הזה נוכח עד היום בחלקים מהחברה הישראלית, ובהחלט מרתק.
קודם כל אתחיל ואומר, שזהו ספר מעולה. "בלעתי" אותו ביומיים. הספר בנוי כך: מבוא - 12 מונולוגים - אנליזה, אפילוג.

הספר הזה לא בא להתווכח. הוא בא לספר. בא לספר ואפילו לתעד. 12 מונולוגים רחבים ומלאים פרטים, של אמהות שגידלו ילדים במסגרת בית הילדים, וחלקן גדלו בו בעצמן. חווית הקריאה מטלטלת. מי שחובב את הז'אנר - ממליץ בחום.

נקודת המבט הזו, של אמהות בחינוך הקיבוצי, כמעט לא מסופרת לאף אחד, וחלק מהאמהות בספר תיארו את אותן שנים כשנים שהן לא רוצות להיזכר בהן, עד כדי כך.

עם זאת, ישנן גם כמה עדויות נייטרליות-חיוביות בספר, על אמהות שסמכו על האוטוריטה והמסגרת, ובאמת להן לא הייתה חוויה מצערת ולא לילדיהן. על הסיבות המוצעות לכך, באפילוג.

לסיכום, הספר הזה מעשיר, מרחיב אופקים, מטלטל, ובעיקר מחנך. כל מונולוג מרתק בכדי עצמו ויחד הספר הזה מהווה פשוט פיסת היסטוריה, שלפעמים בכוונה מנסים לשכוח, שכדאי, ורצוי לשמר ולזכור. 5 כוכבים, מומלץ מאוד!”

“הספר נערך ע"י בת משק, שבחרה לעזוב את הקיבוץ. היא מלינה על הלינה המשותפת, ולעיתים נדמה שאת פסק הדין גזרה עוד לפני שהחלה בראיונות.

במוקד הספר עומדת חוויית האימהות של נשים שגידלו את ילדיהם באורח חיים ייחודי.
כיצד הן תופסות את אימהותן כיום?
איך השפיעה השיטה על דפוסי הקשר שלהן עם ילדיהן, אז והיום?
מה גבר על מה: הציווי האידיאולוגי-חברתי, או הצורך האימהי? האם באו בסתירה?

לא ניתן להבין את האופן בו נאמרו הדברים.
הספר בנוי ממונולוגים. הבעיה היא שהעורכת לא ציינה את התאריך בו התקיים המונולוג או הריאיון. לא נכתבו השאלות, אין גמגומים או השתהות בתשובה, וניכר שהדברים שנאמרו עברו עריכה לשונית חמורה.

המדגם לא מייצג.
ענף שלם בסוציולוגיה מתפרנס מתיאור חיי קבוצה של פרטים, שיש להם מכנה משותף. למשל, ספרו של אוסקר לואיס "חמש משפחות", שיצא לאור בשנת 1959 ומספר על 5 משפחות עוני במקסיקו. סיפורן של המשפחות אמנם מעניין, אך אינו בהכרח מייצג.

אין התייחסות להבדלי הגישות בין התנועות הקיבוציות בספר.
מתוך 13 הדוברות: 8 הן מ"הקיבוץ הארצי", 2 מ"הקיבוץ המאוחד" לשעבר, 2 מ"הקיבוץ הדתי" ו 1 מ"חבר הקבוצות" לשעבר. אין נציגה ל"איחוד הקיבוצים", הפלג שפרש מהקיבוץ המאוחד. חלוקה זו חשובה כיוון שלכל זרם הייתה גישה שונה ביחס ללינה המשותפת. לדוגמא, ב"קיבוץ הארצי" התינוקות היו בשישיות ובמאוחד ב"רביעיות". היו הבדלים נוספים.

האימהות מתעלמות במונולוגים מהיתרון בלינה המשותפת שאפשר ללדת הרבה ילדים יחסית. מספר הילדים הממוצע לכל דוברת היה 3. זהו מספר ילדים גבוה מהמוצע בארץ. רק לאם בודדת היו 2 ילדים. הנוחיות שנבעה מחוסר לחץ כלכלי אפשרה ריבוי יחסי בילודה. כשאבי שירת במילואים, היה חבר שאמר לו: "אתם האשכנזים מתלבטים: עוד ילד או לקנות פולקסווגן, ובסוף תמיד מחליטים- "פולקסווגן". דילמה מעין זו לא עמדה בפני חברי הקיבוצים. יש להוסיף, שמספר הילדים במשפחה עשוי להיות גורם חשוב בעיצוב השקפת האם.

למרות הכול חיי משפחה התקיימו בקיבוץ.
מספר רב יחסית של נשים התגרשו, כולן חזרו והתחתנו פעם שניה. (כך גם אחת שהתאלמנה.) הדוברות לא מרחיבות על המשבר שהביא לפרידה. נשואים שניים, מדגישים את העובדה שלמרות הלינה המשותפת, החברה הקיבוצית הייתה ביסודה חברה של משפחות.

הלינה המשותפת" היא רק חלק ממה שקרוי "החינוך המשותף".
החינוך המשותף עמד על ארבע רגליים: הילדים, ההורים (האם והאב), המטפלות (היו גם מטפלים) והחברה בקיבוץ בכלל. אולם, העורכת בחרה לעסוק ב"חצי רגל" בלבד. נסו לדמיין אדם המתאר את רגשות הפיל בעת הליכתו, כשהוא מתייחס לשוק הימנית האחורית בלבד...

יש גיוון ברקע של הדוברות.
6 מהדוברות הן בנות קיבוץ. חבל שלא הובאו מונולוגים של אימהותיהן, השוואה אשר הייתה מוסיפה עומק לסיפור. הרקע לסיבות העיקריות לשביעות או אי שביעות רצון של האימהות מהלינה המשותפת הנו פרסונלי. מטפלות גרועות או קשוחות, מגורים בקיבוץ מחוסר ברירה, מעטפת משפחתית וחברית אוהבת ועוד.

לסיכום:
המונולוגים מעניינים והספר מומלץ לקריאה. יחד עם זאת, אין מדובר בעבודת מחקר, אשר מציירת באופן מלא ומדויק את "החינוך המשותף" על יתרונותיו וחסרונותיו. כיוון שהמונולוגים אינם מייצגים, וכיוון שלא הובאו עוד נקודות מבט מהלינה המשותפת.”