“כשפתחתי את דף הספר כדי לכתוב ביקורת, ראיתי ששני אנשים דירגו אותו. אחד נתן לו 5 כוכבים, השני נתן לו כוכב אחד. [לו הייתי יודעת מי המדרגים, כנראה היה לי עוד כלי להתייחס לספר] וכמיטב המסורת הסטטיסטית הספר קיבל כדירוג של שלושה כוכבים. ממוצע, נו. אבל שני המדרגים שציינתי חשבו – כל אחד לחוד – שהספר אינו ממוצע, הוא קיצון. זה חשב שהוא מעולה, האחר חשב שהוא גרוע. ומה דעתכם על סטטיסטיקה?

אני קוראת ספרות צרפתית בגלל העדפה – לא אובייקטיבית בעליל - שאני מודעת לה. את רוב הספרות המתורגמת משם שקראתי לאחרונה לא אהבתי במיוחד , ועדיין אני ממשיכה לחפש משהו שכנראה לא אמצא.
הסופר(?) הוא מתמחה ברפואה בן 27, שכתב בלוג מצליח על חוויותיו של מתמחה צעיר ברפואה, והבלוג היה לספר. הספר חביב, קל ושטחי, מתאר את תמימותו של המתמחה שעדיין לא קולקל, את גישתו לחיים (חיובית ביותר!) את גישתו לרפואה (אמונה שלמה) את גישתו לאנשים (כולם שווים בעיני המחלה) את גישתו לזקנים שהם מרבית הפציינטים (הוא אוהב אותם כי הוא לא באמת מאמין שגם הוא יהיה זקן אי פעם) אבל הוא איש אשכולות (סופר, רופא, אדם טוב, רגשני ואיכפתי...)

אם אפשר לאפיין את המנטליות הצרפתית באופן מכליל וסטיריאוטיפי, הרי ש"פלסף" תהיה המלה הנכונה. ויחד איתה – גישה המאמינה ב"חירות, שיוויון ואחווה" שהם מדקלמים מגיל שנתיים. כל כך מדקלמים שבסוף הם מאמינים בזה. תמימים, נו. משהו נוסף שמאפיין את הספרות משם הוא השכלה רחבה. בספר הזה היא מתבטאת בשמות המומצאים שבולייה מצמיד לשמות המטופלים – מיתולוגיה יוונית, מיתולוגיה נורדית, איזכורי שירה, ספרות ומוסיקה. השכלה רחבה אני מעריכה מאד (כן, כן, אני יודעת שצריך להתפרנס, ללמוד מתימטיקה ופיזיקה ולהיות מהנדס בסטארט אפ) כך שהערך הזה בסיפור, שהוא כמובן שולי, שובב את נפשי.

והספר? בינוני כזה. הסכמתי עם הדירוג הממוצע של המערכת. הוא חביב, שוחר טוב, נעים לפעמים לקריאה. סיגנון קטוע, קליפי, כמו שאנחנו רגילים לאחרונה. אבל ערך מוסף וסיבה טובה לקרוא אותו? זה חסר לי באופן כרוני וסופני.”