- מבוא. יש לי הרבה מאוד דברים לומר על הספר הזה, אבל אני אשתדל לקצר ולסכם אותם בתמציתיות. כמו האופי של הספר, שהוא יוצא דופן בהחלט, אכתוב את הביקורת הזו בשיטת הקריטריונים, בה לא השתמשתי בעבר כדי לא להקל יותר מדי על הקוראים או לפשט את הביקורת יתר על המידה. ובכל זאת:



- העלילה. בלו ון מיר נודדת עם אביה, מרצה אלמן, חתיך וכריזמטי, אל עיירה קטנה בצפון קרוליינה. שם היא מוזמנת, מסיבות לא ברורות, להצ

זהו סיפורו של הבמאי האגדי סטניסלס קורדובה, סיפור המסע המתעתע בין מאגיה שחורה לבין רציונל עיתונאי.

קורדובה היה במאי של סרטים חתרניים שהופקו באולפנים הגדולים. אבל אז החל הבמאי לצלול במחילה הארוכה והשחורה של סרטים ליליים, לא פילם נואר, כמובן, אלא סרטים שהיו קרובים מדי לסרטי סנאף מבויימים. חמישה עשר סרטים עשה קורדובה, התסריטאי, הבמאי, המלהק, הצלם, המפיק, איש החזון ונער המים, או שמא יש לומר נער הרע

מה התקנון אומר על ספרים נפלאים שהבנת את הקטע שלהם כבר בהתחלה? ואז זה נהיה מעצבן? ככה זה עם סופרים שכותבים נהדר אבל חוזרים על עצמם, וככה זה עם ספרים שיש להם הרבה מה להגיד אבל הסגנון שלהם משתלט על כל הספר כמו הבוגונוויליה שלנו בגינה שחונקת את עץ הלימון ולא נותנת לו לראות אור יום.

אני לא אלאה אתכם בעלילה. הספר הזה מתחיל מקסים ואם יש לכם סבלנות, יש סיכוי גדול שמדובר באחלה ספר. הוא אינטיליגנטי, הוא

תכירו את בלו ון מיר. היא בת שש עשרה, אינטלקטואלית מאוד, מכירה פחות או יותר את כל הקאנון הספרותי המערבי. היא גם דואגת שתדעו את זה, כך שהיא מתבלת את כל מה שהיא כותבת בציטוטים ורפרנסים מחוכמים על ימין ועל שמאל. היא לא סתם באה לספר סיפור, היא מכסה אותו בהגות שלמה. כן, היא מתכננת להיות מצטיינת המחזור, זו שמתקבלת לאוניברסיטה בליגת הקיסוס ונואמת בשם הבוגרים בטקס הסיום של התיכון.

כמו כן, היא בלתי*.

רואי וולמן, המתרגם, זכאי למכות בטוסיק על שפעמיים כתב אוסטין ולא אוסטן. אוסטין זו מכונית ו-וולמן הוא פסאודו-מתרגם, גם אם ניקח בחשבון משפטים תמוהים שמופיעים פה ושם. זה מאוד אופייני למודן מאז ומתמיד.
<mark>מרישה</mark> פסְל, מחברת ספר ביכורים זה, בזבזה המון תחמושת עלינו, על מי יותר ועל מי פחות, אבל בכלל הרבה מדי. זו תחמושת זולה, אבל הבזבוז צורם לעין. הבה ואסביר: הספר הזה מכיל מאות הפניות והערות לסרטים, ספרים, תו

אני כותב את הביקורת הזו בעיקר כדי לסדר לעצמי בראש את מה שאני חושב על הספר. קדמו לי ביקורות רבות שסקרו את הסגנון, התוכן וקווי העלילה שלו, ולכן אתייחס לכך בקצרה.
נא לשים לב שאני מעלה הרהורים שנוגעים לסיום הספר! לפיכך, ייתכן ויהיו כאן קלקלנים (ספויילרים) ואני ממליץ לקרוא בזהירות. מי שטרם קרא את הספר ומודאג מספויילרים – אולי עדיף שלא יקרא את הביקורת...
ונתחיל.
כפי שכבר נכתב, הספר כתוב בסגנון מאוד עשיר

מסתורי, כשפי, מגיה שחורה, אימה מתח שלא נגמר לכל אורך 600 העמודים ליוו אותי ואת סקוט מקגארת העיתונאי החוקר ביחד עם שני עוזריו הקיק סייד שלו במעקב אחרי אשלי קורדובה ביתו של הבימאי המסתורי והמהולל סטניסלב קורדובה.
<mark>מרישה פסל</mark> , הסופרת בליווי די אוטנטי אם ירשה לי לומר, של כתבות , אתרי אינטרנט ואפילו אפליקציה חיה, כתפאורה חיה של הספר.
אשלי התאבדה, עובדה זו מוציאה את העיתונאי למסע אחר קורות חייה לצד אב

לפני די הרבה שנים נכנסתי בטעות להקרנה של "המופע של רוקי". כשהתחיל הסרט הפך האולם הגדול - זה היה קולנוע שכונתי - למקהלה המהמהמת את המלים. די הרבה אנשים חזרו על המלים בהטעמה, יחד עם הדמויות בסרט. זו היתה חווייה חריגה - לנסות לצפות בסרט ובו זמנית להבין מה קורה באולם ובעיקר למה.
אנחנו מודעים לקשר האמיץ שבין אנשים למיתוסים. אנשים מסויימים יהיו מוכנים להקריב הרבה על מזבח מיתוס הגון. ובנוסף אנחנו מאד א

ספר זה ללא ספק חריג בנוף הספרות העכשווית, הוא רציני בתפיסה שלו, אך יודע לבוא עם קריצה.
הסופרת מפגינה ידע רב שלה(של הגיבורה) ושוזרת את מאגר הידע הכמעט בלתי נדלה הזה בכישרון רב ובטוב טעם אל תוך העלילה.
כתיבה חכמה וקפדנית המאגדת יצירה מופתית, רווית הומור וסרקזם לפרקים.
סיפור התבגרות שהוא חריג, אך הוא הרבה מעבר לסיפור התבגרות רגיל, נותן תחושה שבמידה מסויימת דמותה של בלו ון מיר ודמותה של <mark>מרישה פסל</mark> ק