“*אינקץ*
אמ;לק: כן או לא? יאללה וואלה כן, הוא אחלה למה לא
תקציר מגב הספר:
ביאטריס הארטלי וחמשת חבריה היו הכי יפים והכי מגניבים בבית-הספר ( =^.^= למה לעזאזל תקצירים תמיד מניחים שלתאר את גיבורי הספר כ"הכי יפים ומגניבים בבית-הספר" יעזור למכירות? דמויות מכוערות ומביכות-חברתית הן כל-כך הרבה יותר מעניינות, הרי ידוע שאנשים מכוערים נאלצים לפתח אישיות וחוש הומור איכותי כמנגנון הישרדותי, בניגוד לאנשים יפים שמעולם לא היו צריכים לעשות יותר מאשר לחייך ולהשתדל לא להזיל ריר כדי שיחבבו אותם. תשמחו לגלות שלפחות שתי דמויות בספר תוארו במפורש כמכוערות ולפחות שתי דמויות נוספות תוארו כחנוניות מוזרות, כלומר התקציר משקר כהרגלו =^.^= ). ואז, מותו המזעזע של ג'ים, הגאון היצירתי שבחבורה ( =^.^= הוא לא הגאון בחבורה, זאת מרתה, אני לא מבינה למה אני ממשיכה להעתיק לפה תקצירים אם אף מילה בהם לא נכונה =^.^= ) והחבר של ביאטריס, שינה הכול.
שנה לאחר שסיימו את בית-הספר, הם חוזרים לווינקרופט - האחוזה שעל חוף הים, שבה חלקה החבורה סודות, התאהבויות ותוכניות לשנות את העולם - בתקווה לקבל תשובות לשאלות האפלות המכרסמות בה בקשר למותו של ג'ים.
ככל שהלילה עובר מתחילה ביאטריס לחוש שלעולם לא תדע מה באמת קרה.
ואז איש מסתורי דופק על הדלת. הוא מודיע לחמישה שבעבורם הזמן נתקע, והיום יחזור על עצמו שוב ושוב עד אשר יקבלו את ההחלטות הקשות ביותר. וכך מתחילים החמישה להתעורר בכל פעם לבוקרו של אותו יום.
( =^.^= אוקיי ו...? איפה ההמשך? אז במקור לא היה המשך והתקציר הנוראי הזה פשוט גאל את עצמו מייסוריו במפתיע, אבל אני ברוב גדלותי החלטתי לכתוב המשך משלי: =^.^= )
הדרך היחידה לצאת מלולאת הזמן היא להחליט פה אחד מי מהחמישה ישאר בחיים ומי הארבעה שימותו. חבל רק שחמשת החברים-לכאורה כבר לא באמת מחבבים זה את זה ואפילו לא באמת מכירים זה את זה...אבל איזו פעילות מגבשת טובה יותר יש מאשר מצוד משותף אחר הרוצח של חברכם הטוב?
מי רצח את ג'ים? את מי יחליטו החברים להשאיר בחיים? ומה עושה האיש המסתורי כשהוא לא משגיח על לולאות זמן? כאילו, יש לו בית? חתולים? אולי הוא משתתף במועדוני קריאה?
כל זאת ועוד!
ומה אני חשבתי:
קניתי את הספר הזה כי הוא נשמע לי כמו שילוב של "לפני שאפול" ו"היינו שקרנים", שני ספרים שאהבתי מאוד. הוא התחיל חלש: העלילה הרגישה חסרת ייחוד להפליא, והדמויות הביאו לי את הג'ננה – הילדים העשירים שעושים שטויות כדי למשוך את תשומת ליבם של הוריהם המנוכרים/להכניס ריגוש לחייהם המושלמים להשמים עצבנו אותי לא פחות מהגיבורה השקטה, המופנמת והנגררת שנדמה כי תכונת האופי היחידה שלה היא אסירות תודה על כך שהאחרים מוכנים להסתובב איתה. אבל בדיוק כשתחשבו שהבנתם לאן הסיפור הולך (ואפילו תשקלו לוותר עליו לטובת המנבאים 3, שיפה לקרוא אותו שעה אחת קודם בהתחשב בכמות השעות שהמתנתם ליציאתו) יתברר לכם שאתם ממש לא:
*הדמויות שנראו בתחילה סטריאוטיפיות יפתחו עוד ועוד עומק ומורכבות ככל שיתקדם הספר, ואתם תגלו שזלזלתם בהן רק כי לא באמת הכרתם אותן.
*האינקץ, שלכאורה אמור להיות פשוט יום שחוזר על עצמו שוב ושוב, יתגלה כעולם פנטזיה עם מסע בזמן ושומר מוזר.
והכי מגניב, תגלו שלולאת הזמן כאן אינה אמצעי לתת לדמויות הזדמנות שניה ("עכשיו לכו תעמדו בלולאת זמן ותחשבו על מה שעשיתם") ולהטיף לנו על כוחה של אהבה וחברות או למה לרצוח זה רע או למה כדאי להיות מנומס להורים שלך היום כי אולי מחר תתקע בלולאת זמן ותתגעגע אליהם ממש. למעשה, כמו לחיים עצמם, אין ללולאת הזמן מטרה בכלל: היא פשוט קרתה, והגיבורים צריכים להתמודד איתה. האין זה כל-כך אמין ומופלא?
והסוף – הייתי אומרת שהוא צפוי, אבל האמת היא שלא משנה מי היה הרוצח, זה עדיין היה צפוי, פשוט כי סיפורי "רצח מסתורי בתוך חבורת תיכוניסטים" הם כל-כך נפוצים שכל אחד מאיתנו קרא לפחות ספר אחד עם כל אופציית פתרון אפשרית.
אני לא אומרת שהספר הזה הוא מיצירות המופת שמחלקות את חייך ללפני ואחרי (כמו שקר אמיתי או מגיסטריום), אבל הוא בהחלט מיוחד וכדאי, ולמרות שאני בטוחה שקראתם כבר לפחות מספר דו-ספרתי של ספרים מהסוג הזה, בהחלט תפיקו ערך מוסף מלקרוא גם את האחד הזה.”
![עטיפת ארמון הקרח [מהדורת 2021]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczEwMC8xMDAyNTEzLmpwZyIsImVkaXRzIjp7InJlc2l6ZSI6eyJ3aWR0aCI6Mzg0LCJmaXQiOiJpbnNpZGUiLCJ3aXRob3V0RW5sYXJnZW1lbnQiOnRydWV9LCJ0b0Zvcm1hdCI6ImF2aWYiLCJhdmlmIjp7InF1YWxpdHkiOjYwfX19)
