ביקורת ספרותית על אהבה יד ראשונה מאת מירה מגן
ספר מעולה

---

איפה שיש אנשים יש סיפורים. תמיד.

בניין דירות בעיר נטולת שם, זו זירת ההתרחשות שבחרה מירה מגן לספר.

יולה, סופרת שמנסה לאחוז בשולי המוזה, אשר זו חמקה ממנה כמו פרפר שקוף כנפיים, מקבלת מאחיה החורגים את דירת הקרקע שהורישה להם סבתם, למשך ארבעה חודשים. המטרה: להשלים כתיבת ספר.

עוד בבניין: חד הורית שהביאה לעולם את בנה באמצעות תרומת זרע, ולא בוחלת בשום סוג של עבודה כדי להבטיח את עתידו ולספק לו את כל צרכיו. אלא שזה יתגלה כחרב פיפיות עבור שניהם.

אישה שיום אחד גילתה את עולם הדת, ואהבתה לאבינו שבשמיים שיבשה עליה את דעתה, גרמה לפירוק משפחתה, והיא נכנסה לאשפוז פסיכיאטרי ממושך.
זוג רופאים. הוא פסיכיאטר, והיא רופאת משפחה.

ובפנטהאוז: סופר שאי שם בעבר הרחוק היה גורו שהמונים נהרו לסדנאות הכתיבה שהעביר. היום הוא חי בבדידות מזהרת עם כלב הבוקסר בדירת הפנטהאוז הגבוהה. הוא טיפוס, ותמיד אהב להרגיש שהוא מעל כולם. אם פיזית, ואם כמטפורה.

טוב, בואו נשים את זה על השולחן: אין בספר עלילה.
אבל!

לא תמיד סיפור צריך עלילה. כשיש דמויות הכתובות היטב, הן אלו שעושות את הסיפור. הן מתניעות אותו ומקדמות אותו מבלי להרגיש ולו לרגע בחסרונה של עלילה.
מירה מגן נוהגת בנדיבות כלפי הדמויות שלה. היא לא מקמצת בתיאורים. הן מלאות בחיים ומאוד נוכחות. יכולתי לשמוע את האינטונציה של החד הורית, על רקע נקישות הכפכפים שלה, או להריח את בושם הטום פורד של הרופאה, ולהרגיש את זמזום השקט הזה שמגיע מיד אחרי נביחה קצרה של כלב הבוקסר.
מגן מגישה את הדמויות שלה לקורא כשהן אפויות בול במידה הנכונה. היא לא גורעת מהן מאום, לא הוציאה אותן דקה לפני תום הזמן הדרוש להן.

דני אמר פעם על מירה מגן שהיא מציירת את המילים. ואין תיאור יותר מדויק מזה לתאר את כתיבתה של מגן. הן ברורות כמו צייר ששירטט את דמותן.

הן שלמות, אבל לא מושלמות. בכל אחת ואחת מהדמויות החיים חבטו. כמו שהחיים יודעים. בכל אחת מהדמויות נשארה צלקת מפצע שנוצר להן בנשמה, וגם אם הוא כבר לא מדמם, הוא עדיין ממשיך לפעום. וככה, על חולשותיהן ושברונם התאהבתי בדיירי הבניין, כן, אפילו בהוא המתנשא מהפנטהאוז, שמתחת לשכבות היוהרה מסתתר לב עם הרבה רגש.

"אלוהים לא בקטע של ברידג' ורמי, אין לו יד ורגל בהצלחות ובנפילות של הבן אדם, בדברים האלה המזל עושה לו את העבודה." (עמ' 34)

כמיהה ואהבה, הרצון לאהוב ולהיות נאהב.

אהבה יד ראשונה על שום מה? אותה האהבה הראשונה הזכורה לטוב, זו שהפרפרים שהיא שולחת עושים אדוות התרגשות בבטן? (ויש רמז לזה באיור הפרפר שעל הכריכה) או שאולי דווקא זכתה לתואר ראשונה משום שהאפילה על כל אלו שהיו לפניה? או שפשוט כמו בחיים -גם וגם.

מירה מגן, איזה עונג צרוף את! תמיד.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על אהבה יד ראשונה