כשבא הכורת מטעם העירייה, לא חשדתי בו שהוא מטעם השמים.
סיפרתי ליובל איך זב השרף מהענף הפצוע ואיך נקרשו הטיפות באוויר.
הנחתי על השולחן מֶלון וגרברות שקניתי וסיפרתי לו. טיפה נשרה וכבר התיכה עצמה אליה טיפה אחרת, וכבר בצבצה נביעת שרף חדשה ונאחזה בשתיים שזלגו לפניה. נטיפים צמיגיים, שקופים, דבוקים זה לזה, השותת תלוי בין הגדם לקרקע ולא מאבד דבר, כאילו קפאה הנפילה בחצי מהלכה ומרדה במשיכת האדמה.
"את לא קצת נסחפת?" פנה אל החלון להביט בעץ שנכרתה ידו ואמר שבחיים לא יבין איך אחת ששרף של עצים עושה לה משהו, תוקעת את עצמה במשרד תיווך, סגורה בין קירות, מעבירה נכסים מיד ליד.
צודק. העץ שבכיו דבוק אליו עושה לי משהו. לוּ התהלכנו אנחנו כשנטיפי דמעותינו דבוקים אלינו, היה אורך לצער, אפשר היה למדוד אותו בסנטימטרים.
"טרומפלדור של העצים," אמר והחזיר פניו מהעץ הקיטע, גִלגל את המלון בין כפותיו, "מריח טוב המלון הזה, נאכל?"
מי חשב אז שהיום ההוא יערוק מהטור הארוך של הימים ויקלקל את השורה.
האורן הירושלמי ניטע שנים לפני שקנינו את הבית. כשיצק הקבלן יסודות לבניין השאיר כברת מחיה נדיבה לשורשים. עכשיו שלושה נטיפי שרף נובעים ממנו ומתארכים. "זה לטובתו מה שאני עושה," אמר החוטב ?בא מטעם העירייה. המסור החשמלי חתך ופער נקבי פִּעפוע והחריש צעקה אם היתה. "אומרים שיהיה חורף קשה," חייך ונחשפו שיניו התחתונות. לפני שיכו בו הרוחות וייערמו עליו שלגים ויכריעוהו קיצר אחת משתי הפֹּארות החסונות שהתפצלו מהגזע. עכשיו מניף הגזע זרוע יחידה וגִדמו מנביע טיפות צהובות, ענבריות, שקופות.
ביום שחטב המסור קניתי מֶלון וגרברות. מלון פרי של קיץ, לפני שיבוא החורף שאומרים שיהיה קשה, וגרברות שאומרים שהן טובות נגד דכדוך. הלכתי במורד רחוב בן יהודה נושאת את המלון והגרברות ושמעתי סקסופון מתייפח "אדמה, אדמתי", ועצרתי. שרוול מקופל, שֹעירוּת פלַנֶל מדובללת, אמה חשופה, שפתיים שגולפו סביב פיית הכלי, כאילו בריאתו של הנושף בסקסופון החלה מפיו, כאילו ראשונות כוירו השפתיים וסביבן נוצקו פנים, עיניים, מצח, צוואר, גפיים ארוכות.
לא יודעת מה דחק בי לעצור, כל עשרה מטרים עומד ברחוב מישהו ומנגן ודווקא אצל זה עצרתי.
אולי עיכב אותי האור הנושך ששיסתה השמש בחנות הנעליים, או הצל שהחשיך את מפתנו של הבזאר, או הרגל הנפוחה שפשט הקבצן, או הכורת שבא בבוקר, מה אני יודעת? את הולכת לך ברחוב וצֶבר הכלומים של המקרה מקצר את נשימתך וכופה עלייך לעמוד רגע ולבלוע אוויר.
מזוודת הסקסופון היתה פעורה, השמש השחיזה מטבעות נחושת וכסף והבהיקה קטיפת ארגמן שחוקה. הנחתי את המלון והגרברות בין רגלי, על המדרכה, חיטטתי בארנק למצוא מטבע וחישבתי איך להתכופף בלי להעליב, שלא תירשם תנועת הגוף הגוחן והיד הנותנת. אבל זוג עיניים אפורות רשם כל תנועה שניסיתי להבליע, שביב יוהרה קרן מהן, גם מהשפתיים החשוקות על הפייה, גם מהצוואר הנטוי, מכותר במטפחת.
"גיברת, הידיים שלך זה משהו מיוחד." שלך. משהו. פעמיים שין, אִוושת משי כפולה.
אין שום דבר מיוחד בידיים שלי, אמרתי לעצמי בקול כשכבר הייתי במכונית וידי על ההגה. סתם ידיים, רגילות לגמרי לאישה בגילי. מה את מסתכלת על הידיים, תסתכלי על הרמזור, מטומטמת, את לא רואה שהטרנזיט מאחורייך תכף נכנסת בך? המלון הדיף ריח בשל, הגרברות נחו על המושב לימיני, צמאות וקמולות, והסתם ידיים שלי אחזו בהגה והטו אותו אל הרחוב של תריסר האזדרכות.
פרסתי מהמלון פלחי ירח צהובים וסיפרתי ליובל על הכורת ועל השרף ולא מילה על הסקסופון ועל הפה הנושף בו. גם סיפרתי על לקוח "שמן" שהיה לי היום. אחד שמסר לי בניין יוקרתי בן ארבע דירות שאמכור לו והעניק לי בלעדיות, ואני העמדתי לו פנים כאילו בניינים כאלה הם עניין של יום יום אצלי, וכששלח ידו אל הסיגריות שבכיסו זקרתי זרת תקיפה אל השלט "כאן לא מעשנים". ידו החליקה מהחפיסה וצנחה אל הירך. נפעם מהמרות הנחושה לחץ את ידי בחוזקה, "אני מ-זה סומך עלייך, גברת עילם."
יובל שמע על הלקוח אבל שאל על הידיים שלי. למה אני בודקת אותן כך, אם כואבות לי האצבעות או מה. הוא ליקק מלון מהיד הרטובה שלי ואני כרסמתי את הפרי עד קליפתו. פרי זול, גדול, קינוח שכיח בארוחות צהריים של שישה ילדים. "תברכו בורא פרי האדמה," פקדה חני כשנלטשו שינינו הקטנות. "מה פתאום פרי האדמה, פרי העץ," קפצה נעמי. "פרי העץ? הצחקת אותנו. מה זה מלון, בסך הכול אבטיח צהוב, זרוק על האדמה כמו צנון." עד שפירטה חני באוזנינו את ההיררכיה של הגדֵלים על האדמה והצומחים על האילנות טפטפו נתחי המלון על אצבעותינו ולשונותינו נחרצו לחטוף לקיקה. כשבאה סוף סוף ההכרעה מהסמכות שליד הכיור, שאגנו "בורא פרי האדמה" בגרון אחד, שאגתנו עוד לא המריאה מהמטבח אל הרקיע וכבר נערמו על השולחן תריסר קליפות שדופות ושישה סנטרים דביקים נטשו אותו.
ואלרי לא שמע על בורא פרי האדמה, גם לא על בורא פרי העץ. בארץ שבא ממנה כבר שנים אלוהים ירוי. שם, אם היה מה לאכול הכניסו לפה ואכלו, ואת זה שבא במקום אלוהים קיללו בשל מה שאין.
"עד שבאתי להנה לא ידעתי איזה פּרוֹספֶּריטי יש כאן לאלוהים," אמר לי.
בשש בערב יְיַבֵּש את פיית הסקסופון, יארוז את הכלי במזוודתו, יעמיס על גבו ויעלה על האופניים.
ובשש וחצי אבוא אליו.
בשש וחצי כבר אוספות אמהות את ילדיהן ומיטלטליהן מן החצר, הבתים במפלס העליון של הגבעה מטילים צל על מפתני המדרגות בבלוק של ואלרי, ברווח שבין הבלוקים מתרפה היריעה של השמים ושוקעת פנימה ומסתלק האור מהמשקפיים של הזקנים היושבים על המעקה. אם יצוץ זר ברחובם יקיץ אותם מנמנומם ויזקור את ראשיהם השמוטים. מכונית נעצרת, רגל נחלצת ממנה, פיסת חצאית, כנף מטפחת, אישה. לאן יושמו פעמיה? שליחה של הרשויות? נושאת בשורה? באה בשביל דבר מהדברים האסורים? עד שאת עוברת מאספלט החניה אל אריחי המדרכה רוקמים לך סיפור. מחפשים מי צופה בך עכשיו מחלונו ומצפה לך, את נבלעת בחדר המדרגות ומריצים בראש את השמות שעל תיבות הדואר ותוהים מי ישמע עוד רגע נקישה בדלתו וישחרר את בריחו כשיקרבו צעדייך.
בדצמבר ובינואר יהיה הכול פשוט יותר. כבר בארבע אחר הצהריים תכלה רגל מן הרחוב, הרוח תבלע טריקת דלת של מכונית, אוושת הצפצפות תעמעם טפיפות עקב, המיית החיים השוקקים בין הקירות תחריש נעליים במדרגות. מסעו של כדור הארץ עושה את חיי הגנבים נוחים יותר בחורף.
רק לעשהאל סיפרתי ולא ממש סיפרתי. באתי אליו לאוניברסיטה כגנב האומר להניח את צרורו על השולחן ולהתוודות, הנה מה שלקחתי. הוא שאל, "ומה אצלך, גיסתי?" "ככה, ככה," עניתי וגמגמתי משהו על ערגה חשׂוכת מרפא שנמצא לה פתאום מענה.
עשהאל לא נבהל, לא הטיף. הכניס סוכרייה לפיו ואמר, "ערגה? לא בדיוק יודע מה זה."
"כי אליך נפשי תערוג," שר מולי לאלוהים בבית הכנסת כשהיה עוד נעים זמירות. "נפשי חמדה בצל ידֶך, לדעת כל רז סודֶך." אהבנו אז את אלוהים והצטרפנו אל מולי בכל מאודנו. "כי אליך נפשי תהרוג," מתחנו את חוטי גרוננו, מבטיחים לאלוהים שנמסור את נפשנו עליו, נהרוג וניהרג למענו.
בשש וחצי כבר יהיו האופניים שלו אסורים אל סורג בחדר המדרגות, ידו תמתין לי על ידית הדלת, כשאגיע אל הגרם הרביעי ייפתח סדק בין הדלת למשקוף, נורה חשופה תטיל חרוט אור על המישורת.
איך אסביר לעשהאל מה זו ערגה. מה אומַר לו, צובטת כמו געגוע רק יותר ענוגה ויותר עמומה ממנו? באה ממקום של כמיהות שלא התבררו לעצמן עד תום, נְהיות שלא גמלו, נהמות לב שלא הבשילו, אִבחת מחט ברקמת בטן? אתאר לו את הרגע שבו נפרצה לי הבטן? אפילו שעה מדויקת יש לרגע ההוא. סקסופון ניגן ברחוב כשנעצרתי עם הגרברות והמלון וחשבתי יד המקרה, אבל כשנפתחה דלת המשרד שלי וראיתי שרוול פלנל מדובלל על הידית, אמרתי יד הגורל. השעה היתה שתים עשרה וחצי בצהריים. קומתו מילאה את הפתח, הֵצֵלה על הניירות שלי, הסתרתי את הידיים בכיסי המקטורן הדק שלבשתי ושאלתי "אני יכולה לעזור לך?" כאילו אני זבנית של המשביר לצרכן או פקידת מודיעין של העירייה, וכאילו לא הולם לי עורק משוגע בשורש היד.
הוא לא חיכה שאומר לו לשבת, הוא ישב. רגע הביט במאיה כמו שמביטים בגלוית נוף שוויצרי, החזיר עיניו אלי ואמר, "אני צריך דירה קטנה. שניים או שלוש, לא שלוש, שלושה, חדרים, לא יותר משלוש מאות דולר לחודש." עשר שינים במשפט אחד. עיניו כמו הקימונו החדש של תהילה, ים אפור-ירקרק. כשהיא באה אל אבא לבושה בים הזה, מצקצקים היושבים באכסדרה של נווה אבות על המזל שיש לאברם שטיין שמלכותית כזאת באה לבקר אותו.
הוצאתי את הידיים מהכיסים, הקשתי על המקלדת, ועד שיתייצבו הנתונים על הצג שאלתי:
"שכונה?"
"לא חשוב."
"על יד עולים חדשים?"
"חדשים, ותיקים, אותו דבר." ריש נוכרייה ודרמטית, של קרייני רדיו שמגייסים אותם לחדשות הרות גורל.
"ארמון הנציב, שלושה חדרים, קומה רביעית, אין מעלית, יש מקרר, תנור אפייה ובישול, ספה בסלון, ארבע מאות דולר."
"שלוש מאות. ארבע מאות זה קשה. וחוץ מזה, אמרתי לך פעם אחד, אני אומר עוד פעם, הידיים שלך זה משהו מיוחד."
ארבע אצבעות נבהלו, הקישו יחד, הכניעו שורה במקלדת, הנתונים נעלמו מהצג ושלושה פרפרים שומרי מסך, לַבנוּנֵי כנפיים, הופיעו. הוא חייך, חילץ את הרצועה של מזוודת הסקסופון מכתפו והניח את הכלי על ברכיו.
"יש משהו בשלוש מאות?"
ארבע שינים. הפרפרים ריחפו אל האין, המספרים שבו אל המסך, הלב אל קִצבּו. מצא דרך להחניף לי. אין שום דבר מיוחד בידיים שלי, כל אישה שנייה יש לה ידיים כאלה, ציפורניים נקיות, משויפות, לא צבועות, קו החיים לא ארוך במיוחד, באגודל סימן של כווייה קטנה, על הקמיצה טבעת נישואים שנבחרה בקפידה.
"נדבר עם בעל הבית, אולי הוא יוריד משהו."
"מתי יכולים לראות?"
"עכשיו, אם אתה רוצה."
מאיה הזדקפה וסימנתי לה שתרפה, הלקוח הזה יהיה בטיפולי. היא נשכה קצה ציפורן, מה יום מיומיים, דירה של שלוש מאות דולר, כמה רווח יש כבר ממנה? גרושים. ואם לשפוט את הקליינט הזה על פי מה שנראה לעין, הרבה לא יצא ממנו, עולה חדש, פלנל משומש, ג`ינסים של קונפקציה זולה, נעליים מהחנויות של דרום תל אביב.
הסרתי את המפתח משורת המפתחות התלויים מאחורי, והוא ישב רפוי ונינוח ולא ניכר בו שבכוונתו להילוות אלי.