“בקיץ אני קורא את הספרים באיטיות, בשעות ערב אני נשכב במיטה ומפעיל את מאוורר התיקרה שיצנן את גופי, מביט סביב מאפשר לתודעה שלי לנוח מאש היום. ואז אני קורא בספר כמה שאני יכול, עד שגופי דומם ואני נרדם. אני בהחלט קורא לאט, מאפשר למילים לחלחל ולהיות חלק מהתנועה והמחשבה שלי, בכלל בקיץ אני עושה הרבה דברים יותר לאט. הספרות שאותה אני בוחר לקרוא דורשת ממני תשומת לב רבה מאד. כשאני קורא ספר טוב אני מתכתב אית”

“בסרט "אמילי" עולה שם פנטזיה ללחשן, כזה שברגעים שמישהו "שותל" אותנו באמירה מצמיתה, ילחש לנו באוזן איך להגיב. לחשן עדיין אין לי, אבל משאלה מושלמת אחרת הגשמתי, ובכן יש לי לחשנית לספרים שאני אוהבת. מישהי שכל המלצותיה היו שוות קריאה. זה בהחלט דבר-מה ביקום הזה. כך גם עם "ילדת הפלא", רומן התבגרות נורווגי באמת נפלא. פין בתחילת הרומן הוא בנה של אם חד הורית בשיכון פועלים קשה יום, אבל רובו ככולו שרוי בילדו”

“כשראיתי שיש ספר חדש של רוי יקובסן, (סופר שבגיל תשע וחצי כבר קראתי את סיפרו הראשון ומאז התאהבתי בו), התלהבתי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי קניתי אותו וגמעתי אותו במהירות ובשקיקה. הספר למרות היותו מצוין מבחינת כתיבה איכזב אותי. משום מה זכרתי את סיפרו הקודם של רוי יקובסן כאלילי ויקובסן עצמו נהפך לאליל בשבילי, לא זכרתי בו שום פגם מלבד אכילת הנקניקיות והרגש העילאי שהממספר הרגיש בשעת אכילתן, (אני צמחונית”

“סיפור פשוט, שפה ישירה ופשוטה, לא מצטעצעת אבל כל כך רעננה, ואהבת אדם. הרבה אהבת אדם, אנשים אנושיים, כאלה שעוזרים זה לזה אבל יודעים גם ללכת מכות.  משפחה ממעמד נמוך באוסלו בשנות ה-60, אמא וילד שמצטרפים אליהם דייר משנה, על מנת לאזן את מצבם הכלכלי, וילדה בת 6, אחות של הילד מצד אביו. ומפני שזה סיפור שמסופר מנקודת מבטו של ילד בן 9, זה עולם קטן ולא הכל ברור, אנחנו יודעים רק מה שהוא יודע ומבינים רק מה ש”

“בקיץ אני קורא את הספרים באיטיות, בשעות ערב אני נשכב במיטה ומפעיל את מאוורר התיקרה שיצנן את גופי, מביט סביב מאפשר לתודעה שלי לנוח מאש היום. ואז אני קורא בספר כמה שאני יכול, עד שגופי דומם ואני נרדם. אני בהחלט קורא לאט, מאפשר למילים לחלחל ולהיות חלק מהתנועה והמחשבה שלי, בכלל בקיץ אני עושה הרבה דברים יותר לאט. הספרות שאותה אני בוחר לקרוא דורשת ממני תשומת לב רבה מאד. כשאני קורא ספר טוב אני מתכתב אית”

“בסרט "אמילי" עולה שם פנטזיה ללחשן, כזה שברגעים שמישהו "שותל" אותנו באמירה מצמיתה, ילחש לנו באוזן איך להגיב. לחשן עדיין אין לי, אבל משאלה מושלמת אחרת הגשמתי, ובכן יש לי לחשנית לספרים שאני אוהבת. מישהי שכל המלצותיה היו שוות קריאה. זה בהחלט דבר-מה ביקום הזה. כך גם עם "ילדת הפלא", רומן התבגרות נורווגי באמת נפלא. פין בתחילת הרומן הוא בנה של אם חד הורית בשיכון פועלים קשה יום, אבל רובו ככולו שרוי בילדו”

“כשראיתי שיש ספר חדש של רוי יקובסן, (סופר שבגיל תשע וחצי כבר קראתי את סיפרו הראשון ומאז התאהבתי בו), התלהבתי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי קניתי אותו וגמעתי אותו במהירות ובשקיקה. הספר למרות היותו מצוין מבחינת כתיבה איכזב אותי. משום מה זכרתי את סיפרו הקודם של רוי יקובסן כאלילי ויקובסן עצמו נהפך לאליל בשבילי, לא זכרתי בו שום פגם מלבד אכילת הנקניקיות והרגש העילאי שהממספר הרגיש בשעת אכילתן, (אני צמחונית”

“סיפור פשוט, שפה ישירה ופשוטה, לא מצטעצעת אבל כל כך רעננה, ואהבת אדם. הרבה אהבת אדם, אנשים אנושיים, כאלה שעוזרים זה לזה אבל יודעים גם ללכת מכות.  משפחה ממעמד נמוך באוסלו בשנות ה-60, אמא וילד שמצטרפים אליהם דייר משנה, על מנת לאזן את מצבם הכלכלי, וילדה בת 6, אחות של הילד מצד אביו. ומפני שזה סיפור שמסופר מנקודת מבטו של ילד בן 9, זה עולם קטן ולא הכל ברור, אנחנו יודעים רק מה שהוא יודע ומבינים רק מה ש”