בקיץ אני קורא את הספרים באיטיות, בשעות ערב אני נשכב במיטה ומפעיל את מאוורר התיקרה שיצנן את גופי, מביט סביב מאפשר לתודעה שלי לנוח מאש היום. ואז אני קורא בספר כמה שאני יכול, עד שגופי דומם ואני נרדם.

אני בהחלט קורא לאט, מאפשר למילים לחלחל ולהיות חלק מהתנועה והמחשבה שלי, בכלל בקיץ אני עושה הרבה דברים יותר לאט. הספרות שאותה אני בוחר לקרוא דורשת ממני תשומת לב רבה מאד. כשאני קורא ספר טוב אני מתכתב אית

בסרט "אמילי" עולה שם פנטזיה ללחשן, כזה שברגעים שמישהו "שותל" אותנו באמירה מצמיתה, ילחש לנו באוזן איך להגיב. לחשן עדיין אין לי, אבל משאלה מושלמת אחרת הגשמתי, ובכן יש לי לחשנית לספרים שאני אוהבת. מישהי שכל המלצותיה היו שוות קריאה. זה בהחלט דבר-מה ביקום הזה.
כך גם עם "ילדת הפלא", רומן התבגרות נורווגי באמת נפלא. פין בתחילת הרומן הוא בנה של אם חד הורית בשיכון פועלים קשה יום, אבל רובו ככולו ש<mark>רוי</mark> בילדו

כשראיתי שיש ספר חדש של <mark>רוי יקובסן</mark>, (סופר שבגיל תשע וחצי כבר קראתי את סיפרו הראשון ומאז התאהבתי בו), התלהבתי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי קניתי אותו וגמעתי אותו במהירות ובשקיקה. הספר למרות היותו מצוין מבחינת כתיבה איכזב אותי. משום מה זכרתי את סיפרו הקודם של <mark>רוי יקובסן</mark> כאלילי ויקובסן עצמו נהפך לאליל בשבילי, לא זכרתי בו שום פגם מלבד אכילת הנקניקיות והרגש העילאי שהממספר הרגיש בשעת אכילתן, (אני צמחונית

סיפור פשוט, שפה ישירה ופשוטה, לא מצטעצעת אבל כל כך רעננה, ואהבת אדם. הרבה אהבת אדם, אנשים אנושיים, כאלה שעוזרים זה לזה אבל יודעים גם ללכת מכות. 

משפחה ממעמד נמוך באוסלו בשנות ה-60, אמא וילד שמצטרפים אליהם דייר משנה, על מנת לאזן את מצבם הכלכלי, וילדה בת 6, אחות של הילד מצד אביו. ומפני שזה סיפור שמסופר מנקודת מבטו של ילד בן 9, זה עולם קטן ולא הכל ברור, אנחנו יודעים רק מה שהוא יודע ומבינים רק מה ש

ישראל בקיץ.
הגיהנום מתחיל כבר מארבע לפנות בוקר.
אני מתעוררת ומחנק בגרוני. על הרצפה ליד המיטה בקבוק מים של ליטר וחצי.
אני מתיישבת על המיטה לוגמת ממנו לגימות קטנות, זהו התעוררתי.
אני בג׳טלג כבר שבוע וחצי והגוף מסרב להתרגל להפרש השעות והאקלים הדביק; מה לא ניסיתי על מנת שיוקל לי? כמעט הכל!
החל ממקלחות קצרות וקרות וכלה בהתשה כללית של הגוף באמצעות ריצות וספורט אתגרי (טיפוס על הקיר בספורטק, נחשב?).

זה סיפורו של פין שחי עם אמו ב"שיכון ציבורי" בפרברי אוסלו. מדובר בשנות השישים בנורווגיה, והמשפחות המתגוררות באותו שיכון הן משפחות "צוארון כחול": מתקיימות מעבודת כפיים ומנהלות חיים פשוטים.
אביו של פין שהיה מנופאי נפרד מאמו, נשא אשה והוליד ילדה, ונהרג. קצבת השארים מגיעה לאשה השניה, ומעוררת הרבה קנאה ומרירות בלב אמו של פין המתקיימת בדוחק מחצי משרה בחנות נעליים. יום אחד מגיעה לינדה - אחותו למחצה בת ה

באחד מן הפרקים של משפחת המומינים (הספר, לא סדרת האנימציה) מביאה דינורה לביתם ילדה מיוחדת. שקופה. מומינאמא מאמצת את הילדה אל ליבה, מכינה לה שמלה ופעמון (כדי שישמעו אותה), ואת השיקוי של הסבתא. בסופו של דבר עוזרת מאי הקטנה ומנה הגונה של כעס, וניני (זה שם הילדה) חוזרת לתקנה ועוזבת אותם. התחלתי במומינים כי הם חלק בלתי נפרד מילדותי. בגן חובה קיבלתי אותם מתנה מנפתלי, שהיה החבר הכי טוב שלי אז והיום הוא כב

לא הכרתי את הספר או הסופר ולא שמעתי עליו בעבר, לכן לא ידעתי כל כך למה לצפות. לפי התקציר, השבחים בגב הספר וההתחלה, ציפיתי לספר טוב, ואכן, לא התאכזבתי.

זהו סיפורם של פין ואימו, הגרים בדירת שיכון קטנטנה בתחילת שנות השישים. בספר מסופר על חייהם המשתנים מן הקצה אל הקצה, כאשר שתי דמויות חדשות מצטרפות אליהם. הדייר, קריסטיאן, ולינדה הקטנה. ילדת הפלא בת השש.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של פין, ילד בוגר

דווקא כמי שקורא ספרים רבים, לא הכרתי קודם לכן את שמו של רוֹי יעקוֹבּסֶן, הסופר. אבל על עטיפת הספר כתוב שהוא ידוע מאוד בארצו – נורווגיה. ואכן מדובר בסיפור התבגרותו של ילד עם "אחות" חדשה ובעייתית שמצטרפת למשפחתו. הסיפור מסופר בגוף ראשון של הילד המספר לנו אותו... ואכן הטקסט מאוד זורם וקריא. תוך כדי שקוראים בו, אפשר לקבל תמונה חברתית מאוד מעניינת של נורווגיה כפי שהייתה לפני כמה עשורים - עוד לפני שהתעש