“ישראל בקיץ.
הגיהנום מתחיל כבר מארבע לפנות בוקר.
אני מתעוררת ומחנק בגרוני. על הרצפה ליד המיטה בקבוק מים של ליטר וחצי.
אני מתיישבת על המיטה לוגמת ממנו לגימות קטנות, זהו התעוררתי.
אני בג׳טלג כבר שבוע וחצי והגוף מסרב להתרגל להפרש השעות והאקלים הדביק; מה לא ניסיתי על מנת שיוקל לי? כמעט הכל!
החל ממקלחות קצרות וקרות וכלה בהתשה כללית של הגוף באמצעות ריצות וספורט אתגרי (טיפוס על הקיר בספורטק, נחשב?).
אני מותשת, הרוגה אך לא מצליחה להרדם או להצטנן קמעה.
אני מחליטה לתחמן את השכל אם לא באופן פיזי לפחות בדרך מטאפיזית: לגרום לו להאמין שאלוהים קיים והוא מוריד ימבה גשם, מבול ואני ישנה על מיטה של בית מלון חמישה כוכבים ומתכסה בשמיכת פוך מנוצות אווזים.
אני נעזרת בכל אמצעי אפשרי שיעזור לדמיוני להרקיע שחקים וכשעומדים לכלות כל הקיצים, אני יורדת ארבע קומות לעבר הספרייה שבלובי הבניין ובוחרת ספר עפ״י המחבר, מה שמעולם איני עושה רק כדי שאזכה במשב רוח רענן ואצליח לעצום עין ולהרדם סופסוף.
מנסיון רב שנים, אני יודעת שהכי קל לדמיין חורף וסופות עם סופרים סקנדינביים. אין, אין עליהם בתאורי נוף ושינויי מזג האוויר.
אפילו מראה הפנים של הדמויות הראשיות מעורר בי רצון להתכרבל עם איזה דב קוטב לבן: פנים חיוורות, עיניים כחולות קפואות, אף קטנטן וסולד וצמות בלונדיות קלועות אל תוך הקרקפת, מלאכת מחשבת ממש.
כשאני צוללת לעולמם של הויקינגים, הקדומים והמודרניים, אני מזדהה עם המאבקים שלהם בקור, באומץ הבלתי נדלה לתקוע יתד בגושי קרח אימתניים, ללכוד דגים ולחיות ללא מותרות, ללא טענות ועם, מה שנראה כמו קמצוץ של אהבה מעל פני השטח אך מתחתיו? אוהו, אוהו...
כך גם ההולנדים דרך אגב, לא עד כדי כך מרוחקים מכל הקומפלקס של שבדיה, דניה, נורווגיה, פינלנד ואיסלנד. יותר מעיזים להרגיש (אנה אנקוויסט) יותר סליזיים ופתוחים (הרמן קוך) אך עדיין ללא חת.

״הבלתי נראים״ של רוי יקובסון הינו ספר מדוד הכתוב באופן נזירי אודות הישרדות, חברות, חיים ומוות.
מסופר בו על משפחה קטנה המתגוררת באי הנמצא בבעלותה והנכלל בקבוצת איי לופוטן שבפיורדים.
חייהם סחופי רוחות ונתונים לשינויי מזג האוויר הקשה ועל מנת לשרוד עליהם לחשב סיכויי רווח והפסד, להיפטר מבעלי חיים שאינם יעילים עוד ולגונן על עצמם ככל האפשר מנזקי הטבע.
הקריאה בו הרגישה לי כמו יומן שכותב קפיטן על ספינת מסעות:
יום א׳: השמיים אפורים ונראה כי סופה תפרוץ בכל רגע, יש לכנס את המפרשים, להוציא תפודים, לדוג דגים ולהילחם בגלים כי אחרת יומינו זה יהיה האחרון עלי אדמות!
זה אולי נחמד לזמן מה אך מתחיל להטריד אחר כך משום שיש ציפייה לאיזה קליימקס שאמור להגיע בשלב מסויים אך הוא מעולם לא מגיע.
אין עלילה מסובכת, רצח נוראי או ריב בלתי פתיר; הכל מתנהל לכאורה על מי מנוחות ויש קבלה מוחלטת של מצבים, אפילו אם הם קריטיים והרי גורל.
האדישות שבה מתנהלים חיי המשפחה וחוסר האמפתיה של הדמויות לא עורר בי שום הצטמררות או רצון להתכנס באיזה צימר עם אח בוערת.
התחושה היתה חידלון מוחלט ואף היטיב הסופר לתאר זאת באחד מהמשפטים היותר יפים שדווקא טרחתי להעתיק מהעלילה ובוודאי אשמור לימים מעוננים יותר: ״הדממה בשבילם היא המבט החטוף למוות בעודם בחיים״.

מה שכן, תאורי הנוף מצויינים ומדוייקים. כל כך נהירים היו, עד כי הצלחתי להבין על מה נלחמים, כיצד ובאילו אמצעים.
מה שלא היה ברור לי הוא: כיצד הם עושים זאת כשהם כה שווי נפש.

זה היה כמו ביקור במוזיאון ההסטורי של נורווגיה. אתה לומד ממה חיו וכיצד שרדו, איך נראו ומה אכלו. זה מענין. אבל אחרי זמן מה, אתה מתחיל לחפש את הקפטריה ותוהה אם יגישו שם את כדורי הבשר ברוטב המדהים ההוא, כמו שאכלתי פעם באיקאה.”

“כשראיתי שיש ספר חדש של רוי יקובסן, (סופר שבגיל תשע וחצי כבר קראתי את סיפרו הראשון ומאז התאהבתי בו), התלהבתי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי קניתי אותו וגמעתי אותו במהירות ובשקיקה. הספר למרות היותו מצוין מבחינת כתיבה איכזב אותי. משום מה זכרתי את סיפרו הקודם של רוי יקובסן כאלילי ויקובסן עצמו נהפך לאליל בשבילי, לא זכרתי בו שום פגם מלבד אכילת הנקניקיות והרגש העילאי שהממספר הרגיש בשעת אכילתן, (אני צמחונית מלידה וטבעונית מגיל 12 לכן כול עניין עם בשר מגעיל אותי). אולי הסיבה לכך שהספר היה נראה לי מושלם היא בגלל גילי הצעיר ואי חשיבה ביקורתית על הטקסט ואולי זה משום שהספר הראשון שיצא לאור בארץ באמת יותר טוב אבל התוצאה היא אכזבה.
למרות זאת הספר מאוד מומלץ הוא מספר על האי בראיי ועל משפחת בראיי המתגוררת בו: אינגריד,(גיבורת הסיפור הגדלה על האי), אימה מריה, אביה הנס, הדודה ברברו הלוקה בפיגור שלכול אורך הספר לא מדברים מהו טיבו של אותו פיגור, והסבא מרטין. משפחה זו נראית על פני השטח כמאושרת אבל לא כך הדבר! הקשיים בה אם נראים ואם אינם נראים מעיקים על המשפחה ושאלות צצות בראשו של כול אחד מבני המשפחה.”