ביקורת ספרותית על המפתח של שרה (עטיפת הסרט) מאת טטיאנה דה רוניי
ספר מעולה

---

אחד ההרגלים החשובים שסיגלתי לעצמי כבר לפני שנים, הוא לא להתווכח עם נשים. הכוונה עם נשים בכלל אבל עם השתיים שאיתי בבית, בפרט. ממילא בכל הוויכוחים איתן אני יוצא כשידי על התחתונה, אז למה לי להרגיש לוזר? לכן כשהגישה לי אשתי לפני כמה ימים את הספר "המפתח של שרה" והודיעה לי נחרצות כי זה הספר הבא שאני עומד לקרוא, השבתי לה מיד בחיוב ובהבעת תודה. אשתי כידוע, תמיד צודקת.

עלילת הספר נעה בין שני סיפורים מקבילים: הסיפור הקשה של גרוש יהודי פריס בחודש יולי 1942 וסיפורה של ג'וליה, עיתונאית אשר תוך כדי עבודתה על תחקיר שנושאו גירוש היהודים, מגלה שהדירה בה גרו הורי בעלה, הייתה שייכת בעבר ליהודים שגורשו. ג'וליה מתחילה לחקור מה עלה בגורלה של המשפחה ומגלה תוך כדי התחקיר את סיפורה הקשה של יהדות צרפת כמו גם את העובדה כי משפחת בעלה הסתירה כל השנים האלו כמה שלדים בארון. כדי שהסיפור יהיה עוד יותר מעניין, הוסיפה טטיאנה דה רוניי לסיפור העלילה גם את סיפור יחסיה של ג'וליה עם בעלה המנסה להתכחש לעבר (פרט לאחת ממאהבותיו מהעבר שאליה הוא מסרב להתכחש), יחסיה עם בתה ועוד קצת סיפורים על יחסים בתוך המשפחה. כל הסיפורים האלו משתלבים זה בזה בצורה נפלאה.

נושא השואה הוא נושא המעסיק אותי כבר שנים ארוכות. בעבודתי אני מגיע לעיתים מזומנות לאחת השלוחות של מחנה מטהאוזן, למוזיאון השואה בעיר סקופייה בירת מקדוניה ולסלוניקי ביון. בכל אחד מהמקומות האלו אני מספר על מה שקרה שם עם הכיבוש הגרמני. בכל אחד מהמקומות האלו אני מדגיש כי הגרמנים לא היו יכולים לעשות ליהודים את אשר עשו, אלמלא זכו לשיתוף פעולה כל כך נרחב מהאוכלוסייה המקומית. יחד עם זאת יש לומר כי בכל מקום שבו האוכלוסייה שתפה פעולה עם הכובש הנאצי, היו גם אנשים שהוגדרו מאוחר יותר כחסידי אומות עולם, שמו נפשם בכפם והצילו יהודים. הגברת דה רוניי מספרת בספרה על אלו וגם על אלו.

לקח לצרפתים 43 שנה עד שהביעו התנצלות רשמית על חלקם בגירוש יהודי צרפת. היה זה הנשיא שיראק שאמר ב-1995 כי הגיע הזמן שצרפת תישא פנים אל עברה. עד אז נטו קודמיו להאשים את משטר וישי באחריות למה שקרה. למרות שעמדתו אומצה על ידי כל הנשיאים שבאו אחריו, מארי לה פן עדיין מתכחשת לאחריותה של צרפת וממשיכה להאשים את ממשלת וישי. לאחרונה עשתה זאת במערכת הבחירות שהתנהלה בצרפת לפני כמה חודשים.

אני מניח שלעובדה שנושא השואה כל כך קרוב אלי, יש חלק גדול בכך שהספר מאוד ריגש אותי. אולי זה בגלל שאני כבר מזדקן ויתכן גם שכל התשובות נכונות.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על המפתח של שרה (עטיפת הסרט)