“יש האומרים כי קיימות ערים יפות ממנה. יש המלינים בצער שהיא כבר לא מה שהייתה.
אולם לא ניתן להמעיט בערכה. מגנט רב עוצמה השואב אליו אוהבי ספרות, אומנות ויופי, שמה בלבד מעורר בנו התרגשות וכמיהה למשהו נשגב, חלקלק, מתוק, אך מחוספס. יש בה קסם כי לא משנה כמה נזכיר את אתריה, גיבוריה, נופיה ונאמר יחד עם שמה בדיבור אחד את המילה "רומנטית", מין מנגנון הגנה בפני מיאוס וקיטש הטבוע בה יגרום לכך שתמיד נרצה לשוב אליה, לחוות אותה עוד...
גרהם רוב הוא פרנקופיל מושבע, איש שההיסטוריה של פריז זורמת בעורקיו. סיפור האהבה שלהם התחיל ממתנה נפלאה שהעניקו לו הוריו בהיותו נער- שבוע חופשה בבירת צרפת.
הספר שכתב מהווה פרי מאמצים רבים של למידה וחקירה. פריז היא עיר בעלת עבר אינסופי, גדושה באירועים כבירים וגרנדיוזיים, רבים מהם ידועים לכל בן תרבות. אולם הם המחוברים לאותם גלגלי שיניים המוסתרים מן העין המניעים את המכונה רבת העוצמה, לאותם זרמים תת – קרקעיים המזינים את הבוסתן המפואר . כמה מן ההתרחשויות הסמויות והנעלמות מתשומת הלב של מרבית הבריות, מהוות את תוכן הספר.
אין אפשרות ריאלית לתאר את כולם ואף אם ייכתב ספר בן מאה כרכים עבי כרס, יהיה בבחינת קצה קרחון, אך גרהם רוב לקח על עצמו משימה צנועה בהרבה. הוא בחר לספר עשרים אנקדוטות מרתקות שהתרחשו מהמאה השמונה –עשרה ועד ימינו אלה כמעט, מההיסטוריה של אותה עיר נפלאה ומסתורית הקרויה 'עיר האורות'.
בסיפור "האיש שהציל את פריז" אנו מתוודעים לשארל – אַקסֶל גיוֹמוֹ, אדריכל שהושיע את העיר מ...קריסה ושקיעה אל תוך מעמקי האדמה.
בשנת 1774 ברחוב ד'אנפֶר שהיווה ציר מרכזי של העיר, היתמר ענן אבק. לאורך הרחוב עד למרכז פריז נפערה תעלה ובלעה את כל הבתים על יושביהם. וכך במקומות שונים בעיר נפתחו בורות כאלה כשהם מאיימים לקבור את כל הבניינים המרהיבים מתחת לפני האדמה.
אדריכל המלך לא הצליח לתקן את המצב ואז נקרא גיומו לדגל. התמוטטות העיר הייתה תוצאה ישירה של חציבה בלתי מבוקרת במשך מאות שנים מתחת ליסודותיה.
קנאתם של אלה שלא הצליחו במשימה ולאור עליית החשיבות שלו בעיני אנשי המפתח של הממלכה, אויביו של גיומו עשו הכל על מנת להכשילו – ולעזאזל פריז!...
גם בימינו מדי פעם נפערים בורות בפריז. אך הם קטנים ולרוב לא גוררים קורבנות אדם. תודות לגיומו, שלא זכה אפילו לרחוב על שמו עד יום הוצאת הספר, העיר עודנה עומדת על תילה .
סיפור מדהים נוסף עוסק בסיפור האמתי מאחורי "הרוזן ממונטה כריסטו" של דיומא.
ב1828 לידי ז'אק פֶשֶה, הארכיבר של משטרת פריס שהושפל וירד מגדולתו, הגיע וידוי של גולה צרפתי בלונדון שנכתב על ערש דווי.
סיפור חייו של פשה מרתק בפני עצמו. אולם מה שהוא הותיר אחריו מדהים פי כמה.
הווידוי המקורי נשרף בימי הקומונה הפריזאית. כך שלא ניתן לחקור בצורה ממשית את סיפור המעשה. אולם אלמנתו של פשה מכרה את כתביו למוציא לאור של בלזק ששכר את שירותיו של ברון לַמוֹט – לַנגוֹן שהתמחה עד אז בכתיבת סיפורים שנויים במחלוקת על מנת שיהפכם לטקסט ספרותי. עיבודו הניב יציר ספרותי זול והמוני עד שדיומא שם את ידיו עליו וזיהה בו "פנינה הזקוקה לצורף".
ב-1807 פרנסואה פיקו , צעיר חרוץ ונאה, סנדלר מהגר מדרום צרפת, התרברב בפני חבריו - מהגרים גם הם כי הוא תפס זיווג חלומי: מרגריט דה ויגוֹ הייתה נערה מקומית "רעננה כמו חרצית, נאה ומושכת". מעבר לכך היא הגיעה עם נדוניה גדולה.
חבריו התקנאו בו ובייחוד בעל בית הקפה, בן ארצו של פיקו מתֶיה לופיאן שקשר מזימה עם כמה מלקוחותיו כביכול לשם שעשוע.
לופיאן והחבר'ה הודיעו למשטרה כי פיקו עובד עבור האנגלים. השנה הייתה 1807 – שיאם של ימי נפוליאון וכל רמז לדבר שכזה התקבל עם מנה גדושה של פראנויה ועוינות. לפי התכנית המקורית כביכול, החוקרים היו אמורים לגלות במהרה כי מדובר בבחור צח כשלג ולשחררו מפוחד לזרועות כלתו. אך באותם הימים איש לא חיפש הוכחות. די היה בדיווח בלבד. וכך נכלא גיבורינו במבצר באיטליה (שנשלטה על ידי אחיו של נפוליאון). שם הוא פוגש בכומר שלימדוהו על קומבינות במניות וניירות ערך ובנוסף כנראה הוריש לו נכסים וסכומי כסף מכובדים.
לאחר תבוסת נפוליאון שוחרר פיקו, שינה את שמו והתעשר מאוד.
כאן הוא החל את מסע הנקמה האכזרי מאוד שלו שהיה מרתק כל כך עבורי, עד שיכלתי בקושי להניח את הספר מידיי.
בעזרת תחבולות מתוחכמות בא חשבון עם כל אחד מהנבלים שהכניסוהו לסיוט של חייו ומנעו ממנו את האושר. מי שזכה לסבל הרב ביותר היה כמובן לופיאן (שבינתיים התחתן עם מרגרט) ובני ביתו. אולם גם סופו של פיקו עצמו לא היה כה סימפטי.
בספר מופיעים סיפורים נוספים ומדהימים, חלקם על דמויות מוכרות . הוא מגלה פרטים נוספים על חייהם ובמקביל מכיר לנו אנשים חדשים. ביניהם ניתן ללמוד על ניסיון ההימלטות של לואי ה16 עם מארי אנטואנט וילדיהם; על פרנסואה מיטראן, לימים נשיא צרפת שביים ניסיון התנקשות בעצמו על רקע המלחמה באלג'יר; על אלכסנדרין – רעייתו של אמיל זולא, גדול סופרי צרפת. על המחיר היקר ששילם הזוג עבור תמיכתו בדרייפוס, איומים ומכתבי נאצה, על ההתנקשות בחייהם; על היטלר המסייר בעיר הכבושה, שאותה שכל כך רוצה להרוס ובו בזמן מעריץ. סיפור אחד עוסק במרד הסטודנטים של 68' ודרכו ניתן להבין מעט את הצרפת של היום.
למרות היותו מאוד מעניין, הדרך בה הספר נכתב רחוקה מלהיות מושלמת. חלקים רבים ממנו כתובים בסגנון מוזר, המנסה להיות חידתי ומזכיר במשהו את זרם התודעה. המחבר יוצר חורים בסיפורים רבים ומשאיר לקורא למלא אותם לבד. פרקים רבים יכלו להיות מאוד מרתקים אך סגנון הכתיבה המגושם משהו שמופיע מדי פעם פוגם בהנאה והופך את הקריאה בהם ללא כיפית.
בסופו של דבר הספר מכיר לנו את פריז יותר לעומק. מי שאוהב אותה גם כך בטח יאהב אותה ביתר שאת ומי שעדיין לא נשבה בקסמיה... לא יודע אם הייתי ממליץ לו על הספר הזה. כי סגנון הכתיבה של המחבר דורש שאש תבער בתוך הקורא, אש הכמיהה לעיר הזאת. מי שלא ניחן בה מספיק יתקשה לסיימו.
בסוף יוצא שמדובר בספר של 3.5 כוכבים גג וחבל. אעגל אותם ל - 4.
לאחר שסיימתי אותו ומצאתי מעט זמן לכתוב ביקורת, אני רק רוצה לאחל לפריז להישאר פריז עבורנו ועבור הדורות הבאים. שתעמוד איתן כנגד כל נבואות הזעם ופגעי הטכנולוגיה. שתחזור לשיא תפארתה כמֶכה של אמנים, סופרים ואנשי האוונגארד ולא תהפוך לסניף של מכה (ההיא מסעודיה) כפי שצופים וולבק ואנשי תרבות רבים בעולם. שהליברליות, החילוניות וערכי הרפובליקה ינצחו ולא יהפכו לפארסה, למושא ללעג וזלזול. שהאור שלה יאיר את העולם וגניה ימשיכו לפרוח.
ובהקשר זה אנסה לרכז את מבטי ביסודות החיוביים והאופטימיים שיש עדיין לעיר הענקית הזו (תרתי משמע) להציע ולאמץ גם כאן את הראייה הפילוסופית שאני מנסה ליישם בתחומים אחרים של חיי שאין לי ממש שליטה עליהם. ניסוח מיוחד שלה אף מופיע בספר :
Chacon soit content de ses biens
Qui n'a souffasance il n'a riens
על האדם להסתפק במה שישנו.
מי שאינו מסופק ממה שיש - למעשה אין לו דבר.”
