ביקורת ספרותית על המפתח של שרה מאת טטיאנה דה רוניי

---

את הספר הזה התחלתי וסיימתי לקרוא יום לפני יום השואה. פשוט לא יכולתי לעזוב אותו. ככה זה אצלי: "נו, רק עוד 200 עמודים נגמר הספר, עכשיו אפסיק?"; "אז מה, תכף נגמר הפרק"; "מה זה משנה שיש מחר בית ספר?". ועוד ועוד ועוד.

בכל אופן, יש לציין שלא ששתי במיוחד לקרוא את הספר הזה; איני יודעת מדוע. אולי זה כי הוא נשמע לי קודר מאוד.
עלילת הספר משתקפת יפה מהתקציר ואין צורך להרחיב בנושא.
במקום זאת, הביקורת שלי לא תעסוק בשואה או בפריז של 2002 אלא פשוט בספר.

אז מה אהבתי בספר?
את האומץ. האומץ של שרה, האומץ של ג'וליה לחקור, האומץ של זואי (בתה של ג'וליה).
את הישירות. הספר מאוד ישיר ומספר בגובה העיניים על זוועות נוראיות.

ולעומת זאת, היו הרבה דברים שלא אהבתי בספר. שוב, זה לא נוגע בכלל לעובדה שהוא נוגע בשואה. כמעט ולא.
אני שואלת: איך אפשר לשלב את תענוגות החיים ביחד עם השואה באותו ספר?
ואני עונה לעצמי: מילים, זה לא באמת. כלומר, כל הדברים שמסביב לסיפור הם סתם כריות, סיפורי רקע שנועדו לרכך את הנושא הכאוב.
כן, זה לפחות מה שאני מעדיפה לחשוב.
יכול להיות שטטיאנה דה רוניי התכוונה שנחשוב שהיא לא מתמקדת רק בשואה ומביאה טווח רחב של נושאים לידי ביטוי בספרה, או שהשואה היא רק נושא אחד מתוך מגוון נושאים בהם מתעסקת ג'וליה. אבל זה לא מה שבא לידי ביטוי בספר.

ועוד: הסיפור פשוט מקרטע. אם אין לך כישרון מיוחד או פיצול אישיות נדיר, אתה לא יכול להיות בשני מקומות בו זמנית. אין. אז מה קורה בספר הזה?
שני סיפורים, זמנים שונים לחלוטין, גיבורות שונות לחלוטין, שפשוט לא מתחברים.
מבחינה תיאורטית הם כן אמורים להתחבר. אבל מעשית הם פשוט לא מתחברים.
אנחנו קופצים משרה לג'וליה, משרה לג'וליה.

לסיכום: ספר מעולה מבחינת ההיסטוריה, פחות טוב מבחינת הכתיבה והיחס לגיבורות ולקוראים. אה, וגם מצמרר. מאוד.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על המפתח של שרה