“סיימתי את החלק הראשון כבר אתמול . עדיין מתחבטת ומתפתלת לגבי הביקורת. אז ככה: באותו הרגע שצפריר פרסם הודעה לגבי יציאת הספרים לשוק, נכנסתי לאתר אופוס ורכשתי את הספרים, חיכיתי על ביצים והם הגיעו. בחרדת קודש קלילה ניגשתי למלאכה אז בבבוווםםם לא זוכרת חצי מהשמות חצי מהמהלכים ומה שכבר זוכרת קשה לחבר לשאר בקיצור סלט! לקאת עמוד 300 הדברים התחברו(עם קצת עזרה מחברים שרואים את הסידרה במחשב). לעשות סיפור ארוך קצר, מרטין היקר התמהמה יתר על המידה, אכל לנו ת'לב עם כפית בציפיה להמשך. ספר לא רע, אינפורמטיבי. עכשיו שהסתדר מקווה שבשני יחזור הקסם...”

“שבוע הספר ת״א , תשע״ב- 2012, דוכן אופוס. אני מרפרפת בין הספרים כדי לגלות ספרים שעוד לא קראתי והתקציר שלהם מעניין, כשבחורה בת 20 פלוס מינוס מתבייתת על העותק היחיד של ריקוד עם דרקונים שקיים בדוכן, ולמרבה צערה הוא עם כריכה קרועה. הבחורה שואלת-׳ יש עוד עותקים למכירה של הספר הזה׳? המוכר, בחיוך, עונה- ׳ברור, אני כבר מוצא לך עותק תקין, העותק הזה זו סתם התערבות ביני לבין הבוס שלי שאני אצליח למכור את הספר הזה אפילו במצב הזה׳. הבחורה בתגובה- ׳אם היית אומר שאין, הייתי קונה אותו גם במצב הזה׳... בהיותי סנובית ספרותית ידועה, אני יכולה להזדהות פחות או יותר* עם אוהדי ברצלונה. אוהדי הצלחות זה באסה גדולה. בעיקר כשזה אותם האנשים שאם היית מציעה להם, שניה לפני שמשחקי הכס כ״ כ הצליחה- לקרוא ספר פנטזיה-היו פוטרים את זה כ׳ספר ילדים׳ או כ ׳לא אוהב/ת פנטזיה׳, ועכשיו מפריחים לאויר תיאוריות על מי ינצח בסוף ואיך הכל יגמר.. [ * הפחות הוא בגלל שבעוד ששאוש״ק היא סדרה טובה, היא ממש לא מופתית. אני לא יודעת איך הייתי מגיבה לו באמת אהבתי את הסדרה הזו. היותר הוא בגלל שאני באמת אוהדת ברצלונה:-p ] אני מהאנשים שיש להם תמיד ספר בתיק. ובגלל שאני קוראת מהר, הספר הוא ספר לנסיעות  לעבודה, המתנות בתורים וכל מיני כאלו והוא מסתיים תוך שלושה ארבעה ימים. אם הספר מעניין אותי אני אסיים אותו בבית, אחרי היום הראשון להיותו ספר נסיעות. הבעיה עם הספר הזה( לראשונה בסדרה הזו)- הוא לא הצליח לרתק אותי. ניסיתי לקרוא אותו בבית רק כדי לסמן v על הקריאה שלו, וזה פשוט לא הלך. יש פרקים שלמים שהייתי מורידה. זו  הפעם ראשונה שקראתי ספר נסיעות ביותר משבוע, ושהרגשתי ממש ׳תקועה׳ בקריאה(אני תמיד קוראת כמה ספרים במקביל. אז פה פשוט סיימתי את כל הממוקבלים שלי, וריקוד עם דרקונים עדיין היה בשלבי קריאה- וזה לא בגלל האורך של הספר...) בקיצור- אני לא יודעת אם זה בגלל הסנוביזם הספרותי או שהספר הזה באמת פחות טוב מהאחרים, אני פשוט יודעת שאני לא נהניתי ממנו כ״כ, ואני מקווה שזה ישתפר בכרך ב׳(לבינתיים הוא טוב יותר).”

“ביקורת זו אפרסם גם בחלק ב': נשבר לי הלב. שוב. אין "ספוילרים" בביקורת הזו, הרי כל מי שקרא את סדרת הספרים המופלאה הזו או צפה בסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" יודע שמרטין מאמין בכל דבר חוץ מאשר "הם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה". כמה קסם יש בסדרת הספרים הזו, והספר החמישי (בעברית מחולק לשני ספרים) לא מאכזב... רק משאיר עם הרגשה של עוד. לא משנה כמה ניסיתי לקרוא לאט וגררתי את הקריאה בשני הספרים במשך ימים רבים... בסוף זה נגמר. :-( הבעיה העיקרית היא ריבוי הדמויות, גם המקרא בסוף הספר לא עוזר לסניליות שלי. :-) חלק מהדמויות היו יכולות לפרסם ספר משלהן, תיאורי הנופים והאנשים בונים תמונה שלמה בראשי. ובקיצור- ממליצה באושר, בכעס ובדמעות.”

“"רק המתים רואים את סוף המלחמה." (אפלטון). האם היה כאן אי-פעם משתה לעורבים? אתנחתא מסופת החרבות? יבשות ווסטרוז ואסוס מזכירות לפתע את המזרח התיכון הבוער שלנו: כאשר במקום אחד נכבית אש המלחמה, במקום אחר היא נדלקת ביתר שאת וטירוף. ורק המתים רואים את הסוף, ואילו אנחנו הקוראים, מסוגלים להתחיל רק להריח אותו, ולדמיין סוף שברירי על כרעי תרנגולת, בגלל ש - מה לעשות - העולם של מרטין הוא רב תהפוכות מדי. אבל ככל שריח הסוף מזדחל, כך גם מתחילים הדברים לנסות להתחבר, לכיוון של גאולה, של שלום, של מלך (או מלכה) שעליו יסכימו שתי היבשות. אבל הדרך לשם היא איטית, מעמיקה ודרמטית. אבל לעולם לא מענה, לפחות בעיניי. אפילו כשמרטין יורד איתך לפרטים על ארוחות הבוקר והרוטב שבו צלו את הגדי, זה אף פעם לא מענה. העמקות והירידה לפרטים זה חלק מהפיכת העלילה לכל-כך מציאותית, לכל-כך קשה לניתוק. ברגע שנפלת לתוך ווסטרוז - נגזר עלייך שעלילות היבשת ילוו אותך לאורך שנים רבות (בעיקר בגלל העובדה שרק 5/7 יצא עד כה לאור...). זה גורם לי לתהות כמה אנשים ממלכת ווסטרוז מלווה אותם כבר רוב חייהם כאן בעולם הזה. הלאה אל כרך ב'.”

“סיימתי את החלק הראשון כבר אתמול . עדיין מתחבטת ומתפתלת לגבי הביקורת. אז ככה: באותו הרגע שצפריר פרסם הודעה לגבי יציאת הספרים לשוק, נכנסתי לאתר אופוס ורכשתי את הספרים, חיכיתי על ביצים והם הגיעו. בחרדת קודש קלילה ניגשתי למלאכה אז בבבוווםםם לא זוכרת חצי מהשמות חצי מהמהלכים ומה שכבר זוכרת קשה לחבר לשאר בקיצור סלט! לקאת עמוד 300 הדברים התחברו(עם קצת עזרה מחברים שרואים את הסידרה במחשב). לעשות סיפור ארוך קצר, מרטין היקר התמהמה יתר על המידה, אכל לנו ת'לב עם כפית בציפיה להמשך. ספר לא רע, אינפורמטיבי. עכשיו שהסתדר מקווה שבשני יחזור הקסם...”

“שבוע הספר ת״א , תשע״ב- 2012, דוכן אופוס. אני מרפרפת בין הספרים כדי לגלות ספרים שעוד לא קראתי והתקציר שלהם מעניין, כשבחורה בת 20 פלוס מינוס מתבייתת על העותק היחיד של ריקוד עם דרקונים שקיים בדוכן, ולמרבה צערה הוא עם כריכה קרועה. הבחורה שואלת-׳ יש עוד עותקים למכירה של הספר הזה׳? המוכר, בחיוך, עונה- ׳ברור, אני כבר מוצא לך עותק תקין, העותק הזה זו סתם התערבות ביני לבין הבוס שלי שאני אצליח למכור את הספר הזה אפילו במצב הזה׳. הבחורה בתגובה- ׳אם היית אומר שאין, הייתי קונה אותו גם במצב הזה׳... בהיותי סנובית ספרותית ידועה, אני יכולה להזדהות פחות או יותר* עם אוהדי ברצלונה. אוהדי הצלחות זה באסה גדולה. בעיקר כשזה אותם האנשים שאם היית מציעה להם, שניה לפני שמשחקי הכס כ״ כ הצליחה- לקרוא ספר פנטזיה-היו פוטרים את זה כ׳ספר ילדים׳ או כ ׳לא אוהב/ת פנטזיה׳, ועכשיו מפריחים לאויר תיאוריות על מי ינצח בסוף ואיך הכל יגמר.. [ * הפחות הוא בגלל שבעוד ששאוש״ק היא סדרה טובה, היא ממש לא מופתית. אני לא יודעת איך הייתי מגיבה לו באמת אהבתי את הסדרה הזו. היותר הוא בגלל שאני באמת אוהדת ברצלונה:-p ] אני מהאנשים שיש להם תמיד ספר בתיק. ובגלל שאני קוראת מהר, הספר הוא ספר לנסיעות  לעבודה, המתנות בתורים וכל מיני כאלו והוא מסתיים תוך שלושה ארבעה ימים. אם הספר מעניין אותי אני אסיים אותו בבית, אחרי היום הראשון להיותו ספר נסיעות. הבעיה עם הספר הזה( לראשונה בסדרה הזו)- הוא לא הצליח לרתק אותי. ניסיתי לקרוא אותו בבית רק כדי לסמן v על הקריאה שלו, וזה פשוט לא הלך. יש פרקים שלמים שהייתי מורידה. זו  הפעם ראשונה שקראתי ספר נסיעות ביותר משבוע, ושהרגשתי ממש ׳תקועה׳ בקריאה(אני תמיד קוראת כמה ספרים במקביל. אז פה פשוט סיימתי את כל הממוקבלים שלי, וריקוד עם דרקונים עדיין היה בשלבי קריאה- וזה לא בגלל האורך של הספר...) בקיצור- אני לא יודעת אם זה בגלל הסנוביזם הספרותי או שהספר הזה באמת פחות טוב מהאחרים, אני פשוט יודעת שאני לא נהניתי ממנו כ״כ, ואני מקווה שזה ישתפר בכרך ב׳(לבינתיים הוא טוב יותר).”

“ביקורת זו אפרסם גם בחלק ב': נשבר לי הלב. שוב. אין "ספוילרים" בביקורת הזו, הרי כל מי שקרא את סדרת הספרים המופלאה הזו או צפה בסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" יודע שמרטין מאמין בכל דבר חוץ מאשר "הם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה". כמה קסם יש בסדרת הספרים הזו, והספר החמישי (בעברית מחולק לשני ספרים) לא מאכזב... רק משאיר עם הרגשה של עוד. לא משנה כמה ניסיתי לקרוא לאט וגררתי את הקריאה בשני הספרים במשך ימים רבים... בסוף זה נגמר. :-( הבעיה העיקרית היא ריבוי הדמויות, גם המקרא בסוף הספר לא עוזר לסניליות שלי. :-) חלק מהדמויות היו יכולות לפרסם ספר משלהן, תיאורי הנופים והאנשים בונים תמונה שלמה בראשי. ובקיצור- ממליצה באושר, בכעס ובדמעות.”

“"רק המתים רואים את סוף המלחמה." (אפלטון). האם היה כאן אי-פעם משתה לעורבים? אתנחתא מסופת החרבות? יבשות ווסטרוז ואסוס מזכירות לפתע את המזרח התיכון הבוער שלנו: כאשר במקום אחד נכבית אש המלחמה, במקום אחר היא נדלקת ביתר שאת וטירוף. ורק המתים רואים את הסוף, ואילו אנחנו הקוראים, מסוגלים להתחיל רק להריח אותו, ולדמיין סוף שברירי על כרעי תרנגולת, בגלל ש - מה לעשות - העולם של מרטין הוא רב תהפוכות מדי. אבל ככל שריח הסוף מזדחל, כך גם מתחילים הדברים לנסות להתחבר, לכיוון של גאולה, של שלום, של מלך (או מלכה) שעליו יסכימו שתי היבשות. אבל הדרך לשם היא איטית, מעמיקה ודרמטית. אבל לעולם לא מענה, לפחות בעיניי. אפילו כשמרטין יורד איתך לפרטים על ארוחות הבוקר והרוטב שבו צלו את הגדי, זה אף פעם לא מענה. העמקות והירידה לפרטים זה חלק מהפיכת העלילה לכל-כך מציאותית, לכל-כך קשה לניתוק. ברגע שנפלת לתוך ווסטרוז - נגזר עלייך שעלילות היבשת ילוו אותך לאורך שנים רבות (בעיקר בגלל העובדה שרק 5/7 יצא עד כה לאור...). זה גורם לי לתהות כמה אנשים ממלכת ווסטרוז מלווה אותם כבר רוב חייהם כאן בעולם הזה. הלאה אל כרך ב'.”