ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 27 בפברואר, 2020
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
לא יודע, יש לי הרגשה שללי צ׳יילד נמאס מג׳ק ריצ׳ר. שמדגדג לו בקצות האצבעות לשחרר, לזנוח כבר את הגיבור הזה, שחוזר על עצמו כבר עשרים וארבע? חמש? פעמים בווריאציות שונות, ואפילו במועדון המעריצים הקלוש שלו ב״סימניה״ כבר מתקשים להגן עליו בחירוף נפש, כמו שהיה פעם. תעזבו את זה שריצ׳ר צריך להיות כבר בן מאה ארבעים ושמונה, ועדיין הוא מכניס מכות לאנשים כאילו רק עכשיו הוא השתחרר בדרגת מייג’ור (עם מדליה, פנסיה תקציבית ופרפל הארט) מהצבא. די, תרפה, ריצ׳ר. מיצית. תפוס טרמפ לפלורידה, ותפרוש, כמו כל הזקנים שפעם היו משהו ועכשיו הם מסתפקים בכתיבת מכתבים זועמים ל״אורלנדו כרוניקל״, עם תלונות על טעות דפוס שנפלה בגיליון של השבוע שעבר. אם בכל זאת תתעקש לחפש צרות, בטוח תוכל למצוא מי גונב את כיסאות הגלגלים החשמליים ליד מסלול המיני גולף.
יש להודות שאני עדיין נהנה לקרוא את הספרים של צ׳יילד, בזכרי לו חסד נעורים. הם קלים. הם נעימים. האלימות מסוגננת, וה-show, don’t tell מובא לדרגה אולימפית. באמת. מרשים מאוד מאוד.
אבל די, חלאס, משהו שם כבר חורק די הרבה זמן. אני לא מאמין לריצ׳ר - לא שאי-פעם הוא לא היה מופרך, אבל כשהוא היה צעיר וחסון היה עוד אפשר לבלוע את זה איכשהו. היום… לא. המשפטים החוזרים על עצמם מרגישים פתטיים, הדמויות - כולן - בוקיות באופן כל כך מטופש וחסר הומור, שזה נראה כאילו סירי, או בינת-מכונה חסרת רגשות אחרת כתבה להן את התפקידים. בספר הזה, למשל, יש חצי עמוד של דיון שמתרחש בין כמה דמויות על מה זה האמצע של שתים עשרה. שש, אומר מישהו. לא, שתים עשרה זה מספר זוגי, כך ששש ושבע הן האמצע, אומר מישהו אחר. אלא אם כן נחליט שהאמצע הוא של ארבעה מספרים, ואז כל המספרים מחמש ועד שמונה הם האמצע, אומר שלישי. רילי? התחרפנתם? מי מדבר ככה? אולי סירי.
הספר דווקא התחיל טוב. מעניין. כמו תמיד, משהו קטן שמוביל לחשיפת משהו גדול יותר, ואז גדול יותר, ובסופו של דבר, נגיד שזה ספויילר, ריצ׳ר מצליח לחשוף את הקרחון כולו ואחרי שהוא גם משיג את הבחורה הוא חוזר לדרכים לקראת הספר ה-26. פשוט בשלב כלשהו (עמוד 50? 60? 100?) זה מתחיל לייגע. הייתי מעדיף שהוא פשוט ידפוק מכות לכמה חבר׳ה רעים, עם כמה משפטי מחץ מחודדים היטב מאשר יפתור את רצח ג׳ימי הופה תוך יומיים מחדר המוטל שלו בעזרת מוחו האנליטי, או ישמיד את כל הבוסים של המאפיה של שיקגו אחד אחרי השני, כי זה פשוט מעצבן כבר. ברמת הקרבות האישיים, פנים מול פנים, צ’יילד רב-אמן. בכל הקשור לביג פיקצ’ר, קאם און.
יאללה, אתה יכול. אולי איזה פיתול בעלילה סטייל “היפים והאמיצים". איזה ספין-אוף עם הבן הבלתי-ידוע של ריצ’ר, תוצר של אחד הרומנים הקצרצרים המספקים שלו בדרכים. רק שיהיה טיפה יותר אמין, זה הכול. הוא יכול לפתור דברים עם אבא (סבא?) שלו, ג’ק ריצ’ר סניור. מבטיח לקרוא.
32 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
גלית
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
לצערי הרב אני מסכימה
חלקית לפחות. אף פעם לא הבנתי על מה מקטרים אלו שטוענים לפירוט ארוך ומשמים של דברים בספר הזה הבנתי סוף סוף. והדיון באמצע של 12 - דגמה קלאסית. לא שאני לא אקרא כל מה שיועיל לתת לנו (שמועות על הפקרת התפקיד בידי בנו)עלילות חדשות או כאלו מהעבר הכל מבורך. ועדיין זה ספר טוב ומותח ,אבל גם מותח את שרירי הספקנות שלי |
|
|
שונרא החתול
(לפני 5 שנים ו-6 חודשים)
אמרתי לך
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
איך אמר אייל גולן,
|
|
|
קצר ולעניין
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אם אתה אוהב מאוד משהו והוא עושה לך טוב, למה שיימאס?
|
|
|
מורי
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אלון, איך לך לא נמאס?
|
|
|
אפרתי
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
כן, באמת, ראובן, ממש הגזמת... מה זאת ההשוואה הזאת.
|
|
|
פואנטה℗
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
למה אופסי?
בדיוק יצאה קולקציה חדשה של דיסלקציה 2020. שיא האופנה. |
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
גם אני מרגישה כך.
אהבתי מה שקראתי בעבר,אבל יש לי הרגשה של מיצוי מסויים. אולי לא סוף פסוק אבל הפסקה ארוכה. |
|
|
ראובן
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
בין 4 מספריו שקראתי היה אחד טוב-צדק אלוהי.
שניהם ממחזרים לעייפה.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
הלו, הלו, בוא לא נרד מתחת לחגורה פה. באלדאצ'י אף פעם לא העפיל לליגת העל.
|
|
|
ראובן
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
ממש כך,הבנו,מיצינו.הפרינציפ מוכר.
כמו עם דייויד באלדאצ'י.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אופסי
|
|
|
מיכל
(לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
מה שבטוח, אחרי כל כך הרבה ספרים, הילד (child) הזה כבר לא ילד... עכשיו הוא Chaild
|
32 הקוראים שאהבו את הביקורת
