“****
Make Me.
בעצם בשתי המילים האלה, חסרות המקבילה העברית המדוייקת (נסה אותי? נראה אותך גורם לי? תכריח אותי?), מתגלמת כל הדמות של ריצ'ר. האלימות הכבושה-אך-בקושי, העקשנות, חוסר היכולת להתפשר, הביטחון העצמי המופרך, חרחור התגרות הפתולוגי, וציון העובדה הלא-מסוייגת שלפניך עומד זכר אלפא, ראש הפירמידה, ומעליו כלום. לבחירתך שתי דרכים: האחת היא נסיגה מבויישת כשזנבך מקופל בין רגליך, והשניה היא נסיון התעמתות עם ריצ'ר והסתכנות וודאית בפציעה קשה או אף במוות אלים.
בעולם שלי, אני מודה, אין make me. למי אני אגיד את זה? לאשתי? לילדים שלי? לרופא משפחה? באיזו סיטואציה? בחיים לא אמרתי משהו כזה, והסיכויים שלי להגיד את זה בעתיד קלושים בהחלט. אני לא בנאדם של עימותים. אולי קצת, מאחורי המקלדת. לכן אני אוהב לקרוא את ריצ'ר. בדמיון שלי, הוא מרביץ לכל אלה שאני רק נורא כועס עליהם באופן האימפוטנטי, החרד מאלימות והתקין-פוליטית שלי. הייתי מת לראות את ריצ'ר יוצא ממני כשהבנאדם של האיטום-גגות מרמה אותי במחיר. במציאות, אני פשוט משלם, לעזאזל.
הרשו לי להיות נאמן לרוחו הלאקונית של הספר ולומר שנדמה לי ש"Make Me" הוא בעיניי אחד הטובים בסדרה, למרות המוטיבים החוזרים (1. עיירה אמריקאית קטנה באמצע שום מקום, אליה נקלע ריצ'ר בהיותו שואף צדק, חובב אלימות ומעל לכל מושך צרות באופן על-טבעי. 2. טריגר שמעורר את חשדנותו של ריצ'ר, בדרך כלל באירוע פלילי קטן שמהווה כמובן רק את קצה הקרחון של מזימה בקנה מידה גדול הרבה יותר. 3. מנסים לסלק את ריצ'ר אבל הוא נדבק בכוונה ועושה דווקא (להלן כותרת הספר). 4. אין סיכוי שבעזרת הרמזים הקלושים האלה מישהו יגיע למסקנות הנכונות אבל ריצ'ר ביכולתו האנליטית המופרעת יגיע אליהן בכל זאת. 5. סייד-קיק בדמות אשת חוק כלשהי, שמגיעה לרוב למיטתו של ריצ'ר למפגש מיוזע עתיר מקלחות משותפות שבו הם מראים זה לזה את הצלקות. 6. סוף צפוי שבו הטובים מנצחים והרעים מפסידים). לי צ'יילד עושה מה שהוא עושה טוב - וזה לכתוב ספר יעיל, מותח במידה הנכונה, משובץ בקטעי פעולה פנומנליים, ללא שומן של מילים גבוהות, דמויות עגולות, תיאורי נוף ליריים או רעיונות פילוסופיים מהורהרים על מהות הקיום.
כמה ציטוטים נבחרים, בתרגום מאוד חופשי שלי:
"איך קוראים לך?" שאל ריצ'ר. "למה?" ענה האיש. "כי זה יהיה צעד נבון מצדך. אולי זה יגרום לי להתייחס אליך כבן אדם, ולא רק כיריב. ואז אולי אכה אותך פחות חזק. ככה מקובל היום. קורבנות מנסים להפוך את עצמם לאנושיים יותר". "אני לא קורבן," אמר האיש. "עדיין לא," אמר ריצ'ר. "אתה עדיין יכול ללכת. אבל אם תישאר, קשה לנבא כמה הפציעה שלך תהיה רצינית."
"מידע דיגיטלי מגיע תמיד באופן בינארי, אפס ואחד, אם התאים טעונים או לא טעונים, כבוי או דלוק. מטען חשמלי הוא אנרגיה, כך שאם לפי הנוסחה של איינשטיין e = mc2, כאשר e הוא אנרגיה, m זו מסה ו-c היא מהירות האור, אז בסידור אחר של המשוואה m=e/c2, מה שלמעשה מוביל למסקנה שלמטען חשמלי יש מסה. אם תטעין את הטלפון שלך ביותר שירים ויותר תמונות, הוא יהיה כבד יותר. לא בהרבה, אבל במשהו."
"השלושה איימו עליו באקדחיהם. שוטרים היו מכנים אותם פושעים. עורכי-דין יכנו אותם לקוחות. פוליטיקאים היו קוראים להם זבלים. קרימינולוגים יגידו שהם סוציופתים. סיוציולוגים יקראו להם לא-מובנים. ריצ'ר היה מכנה אותם מתים מהלכים."
"בסרטים, ישנה תמיד שיחה קצרה לפני שיורים באיש הרע. כי צריך להגיד לאיש הרע למה מגיע לו למות. כדי שהאנשים שנפגעו ממנו יוכלו לשאוב מכך נחמה כלשהיא, וגם הצופים. תמיד לאיש הרע יש הזדמנות להודות על פשעיו או לנהום משהו מרושע, לפני שהטוב אומר לו עוד משפט ניצח אחד ויורה בו. אבל סרטים הם סרטים, והמציאות היא המציאות. ריצ'ר לא אמר דבר, וירה ב-X בראש, פעמיים. פופ פופ."
"יש כרגע שלושה דברים שאנחנו לא בטוחים לגביהם,", אמר ריצ'ר. "ההתחלה, האמצע והסוף."
****
באופן רגיל, לא הייתי חוזר וקורא עוד ספר של ריצ'ר משהו כמו חודש אחרי הספר הקודם. אני מקפיד להכניס כמה חודשים לפחות בין ספרים של אותו סופר, וכך לקפל טעמים אחרים לתוך הארוחה המתמשכת הזאת. אלא שמה לעשות, נרכש עבורי בדרך-לא-דרך קינדל חדש ונוצץ (טוב, מט), ובהיותי קורא "רק-ספרים-פשוטים" באנגלית, מצאתי בזריזות את האחרון של ריצ'ר ורכשתיו מיד. הרי צריך לנסות את העניין הזה של ספר ללא דפים, ולהיווכח מכלי ראשון אם החוויה נפגמת או שמא מתעצמת, גם אם זה רק באנגלית.
אז ככה. זה אחלה. פשוט אחלה. המכשיר קל משקל ונכנס בקלות לכיס של המעיל. הדיו הדיגיטלי והמסך המט מרגישים כמעט כמו נייר מודפס ולא כמו מסך של טאבלט או טלפון, כך שהעיניים לא מתעייפות יתר על המידה ויש הרגשה של ספר, כי גם הדפדוף קל, בנגיעה לכאן או לכאן, והגודל של הפונט נשלט בקלות. אמנם אי אפשר להפוך עכשיו חמישים עמודים בזריזות של ספר רגיל אבל יש "go to" ויש סימניות ואפשרות לסמן קטעים ולבדוק בזריזות במילון מילים לא מובנות, וגם ניתן לראות כל הזמן כמה אחוזים עברת וכמה נשאר. זה לא מכשיר מושלם, אין לו את ה"finesse" של מכשירים מתוחכמים יותר, לא הצבע או הרזולוציה או הפיצ'רים וגם לא את התגובתיות המאוד נעימה שלהם, כך שהוא מרגיש קצת לואו-טק למי שהתרגל, נאמר, לאייפון, אבל אם מצליחים להפנים שזה "רק" ספר" אז זה ממש מצויין. אפשר לקרוא בכל תנאי תאורה והוא אפילו לא יקר מדי. אם יש למישהו כאן טיפים נוספים, אני אשמח לשמוע.
****”
