ביקורת ספרותית על Personal - Jack Reacher #19 מאת Lee Child
ספר טוב

---

****





אחת לכמה ספרים לי צ'יילד נוהג להדגיש, שלהמתין זה חלק גדול בעבודת הצבא. שככה זה. תקופות ארוכות ואיטיות של כלום, ומדי פעם התפרצויות של משהו. כפי הנראה, זו גם הפילוסופיה של הכתיבה שלו. עשרות עמודים של מילים, בלי רגשות ובלי פעולה ובלי מתח, כמעט בלי ספרות של ממש, ומדי פעם כמה עמודים של משהו.

לא הייתי אמור לחבב את הספרים האלה. עד שזה זז, אלוהים! חיים כהן יכול לספור מעשר עד אחת, וריצ'ר עדיין לא יתקדם מילימטר. הוא יחשוב, הוא יכוון את השעון הפנימי שלו לקום בשבע ארבעים וחמש, הוא יקנה מברשת שיניים וג'קט חדש ויאכל שני המבורגרים, הוא יאיים על שוטרים ויילך ברגל ויהגג על בליסטיקה ועל כמות תושבים פר קילומטר, אבל שום דבר ממשי לא יקרה.

אבל איכשהו, אני כן מחבב אותם. הם רצים מהר, גם באנגלית, ואין הרבה מילים מסובכות, ולא צריך לחשוב יותר מדי. אין קומפלקסים. אבל בעיקר אני מחבב אותם כי כשכבר קורה ה"משהו", הוא קורה בגדול. פתאום יש לך חמישה עמודים דחוסים ובהם תיאור מצב מופתי של ארבע שניות. והחמישה עמודים, מסתבר שהם שווים את המאה עמודים של כלום. אי אפשר שלא להעריץ את לי צ'יילד על זה, ואי אפשר שלא להעריץ את ריצ'ר על זה שהוא כזה גבר-גבר חזק ואנליטי ובנוי לתלפיות שתמיד תמיד יוצא מזה איכשהו, בעליונות מוסרית בסיסית שמסתכמת ב"החזק שורד".

הספר הזה שונה בכמה אספקטים מספרי ריצ'ר אחרים, ואיכשהו, התובנות שלי ממנו שונות גם הן. קודם כל, סוף סוף אין כאן סיפור על ריצ'ר שמגיע לעיירה קטנה בארצות הברית ומועד על משהו במקום ובזמן הלא-נכונים, ובדרך שלו למחוץ את הרעים פוגש שוטרת יפה, ומראה גם לאפ.בי.איי. כמה הוא חכם וחזק מכולם. זה באמת כבר חזר בתריסר ספרים אם לא יותר ועלה על העצבים בדיוק כמו כל מרק נוסחה מקופסה. דבר שני, רוב הספר מתרחש באירופה, וזה גם סוג של שינוי מרענן. צרפתים, בריטים, רוסים... למרות שריצ'ר מאיים על כל אחד בכל שפה. ודבר שלישי, שאולי קרה אמנם פעם-פעמיים אם אני לא טועה בספרים מוקדמים יותר, אבל בכל זאת הרגיש לי מוזר, הוא שהסיפור מסופר בגוף ראשון. וזה מוזר לאללה כיוון שאין שום ערך מוסף לבחירה הזו של לי צ'יילד. כקורא, להיותי בתוך הראש של ריצ'ר אין שום משמעות. הוא לא מספר לי מה הוא חושב או מרגיש או מנחש ומה הוא מתכוון לעשות או שום דבר מורכב אחר. כל הקלפים שלו קרובים לחזה בדיוק כמו סיפור על ריצ'ר שמסופר בגוף שלישי. אין פה הומור (יש, אבל הוא נוקשה וצבאי ולא משעשע באמת) ואין פה רגשות, רק ניתוח אנליטי של מצבים, זוויות, הזדמנויות ואנטומיה. יותר מכך, ויסלחו לי אוהדי ריצ'ר, אבל מה שמתבלט כאן מעבר להרבה דברים, זה שריצ'ר הוא פשוט פלוץ. כל דבר שהוא חושב או אומר נפוח מחשיבות עצמית ומרצינות-יתר שאפשר למצוא רק אצל אבאים יוצאי סיירות שמנסים ללמד אותך להבעיר מדורה בשטח. והנסיונות להתבדח, גם אל מול הרעים וגם אל מול הטובים, הם לרוב על גבול הפאתט ("האיש שיצא מהמכונית היה ענק. הכתפיים שלו היו ברוחב של מיטה זוגית. "ג'יזוס קרייסט", אמרה קייסי. "אני לא חושב," אמרתי. "אין זקן, אין נעליים." - הבדיחה היחידה בספר) ובדרך כלל אין סיכוי בעולם שמישהו בסיטואציה הזאת היה אומר, not in a million years.

אז הוא לא אמין, הוא פלוץ, הספרות לא ספרות, החלקים שלא קורה בהם כלום הם עצומים, ובכל זאת, כשיוצא ריצ'ר חדש לחנות אני לא מסוגל לעצור בעצמי, מה גם שאני נהנה. איך? תעלומה.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על Personal - Jack Reacher #19