חצי דקה על מלחמת האזרחים בסודן: ה SPLA הם צבא הנוצרים-עובדי האלילים שמורדים בממשלת סודן האיסלמיסטית, שמשתמשת בשבטים מוסלמים שיגרשו את הדינקה תמורת שלל. תחילה הממשלה האתיופית מקבלת את הפליטים, אך היא נופלת וזאת החדשה מגרשת אותם בעזרת שבטים מקומיים לקניה תוך כדי כריתת ברית עם האריתראים. במקביל בדארפור, שבטים ערבים מוסלמים טובחים בשבטים אפריקאים מוסלמים. צבא המורדים מתפצל ל SPLA דינקה ו SPLA נואר שעד

כמה פעמים קראתם סיפור מסע בריחה של ילד ואמרתם לעצמכם – "אין מצב שזה אמיתי"? זה קרה לי בעבר ב"ציפור הצבועה" (אבל זה ספר שואה, איזה סיפור כן יכול להיות הגיוני). זה קרה לי שוב ב"מהו המה" מאת <mark>דייב אגרס</mark>.
זהו סיפורו של צעיר, ואלנטינו אצ'אק דנג, המתייתם מהוריו וכמו אלפי ילדים אחרים נאלץ להימלט מביתו, מכפרו, מארצו. זהו מסע של הישרדות כנגד כל הסיכויים. מסע שיש בו מעט חמלה והרבה אכזריות. דרך הסיפור המאוד

המטרה: לזוז כמה שיותר. להרגיש כמה שפחות.

הגורמים: רבים. בעיקר כאב שנגרם בכל מיני דרכים.

העלילה: תזזיתית. שני צעירים אמריקאים שאיבדו חבר יוצאים למסע בעולם. יש להם שבוע ויש להם כסף והם נוסעים כדי לחלק אותו באפריקה, במזרח אירופה, לעניים ביותר, אבל לא באיזה סוג של פילנטרופיה מערבית שנותנת את הכסף ונשארת לטקסים של תודה והוקרה, אלא ככה סתם, לאנשים שבצידי הדרך, כאילו בלי כל הטררם, או, יותר נכון, עם

אני ו<mark>דייב אגרס</mark> מכרים ותיקים. את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה " קניתי כשיצא, לפני 8 שנים, התלהבתי מאוד מהעמודים הראשונים, אבל מהר מאוד הנחתי אותו בצד, תוך כוונה לחזור אליו אחר-כך. פתאום שמתי לב שכבר עברו כמה חודשים ואין חשק להתקרב אליו. בכל פעם שניסיתי הרגשתי סחוט. הבנאדם לקח סיפור חיים מדהים (שלו עצמו) אבל עיבד אותו לרומן מעייף מאוד, טובע בעודף מודעות עצמית ומתאמץ מדי להיות "קול". תקראו את הכ

סיפורו האוטוביוגרפי למחצה של <mark>דייב אגרס</mark>. שני הוריו נפטרים בפרק זמן קצר ומפתיע ונותרים ארבעה אחים יתומים – אחיו ואחותו המבוגרים ממנו, דייב בן 21 ואחיו הצעיר בן ה-7 טופר. דייב מתמנה כאחראי לאחיו הצעיר והם עוברים ביחד עם האחות משיקגו לסן פרנסיסקו.
הספר מתאר את חייו של דייב ונסיונו "לחנך" את אחיו הצעיר וללמדו מהם "החיים הטובים". אגרס מתיימר לשעשע ולגוון מאד מבחינה ספרותית – החל בעיוות הצהרת זכויות הי

הלואי שלא הייתי יכולה לדמיין את זה. הלואי שהמראה של ילד כושי עם עור תלוי ועצמות ועיניים ובטן נפוחה נראה היה לי דמיוני. הלואי שאפשר היה להאמין, באמת, שהסיפור הזה הוא חד פעמי ושאין עוד ילדים כאלה, ילדים שחיים במציאות שתגרום להם להשלים עם מותם. והלואי שהאמנתי שאם ילד שחווה סבל איום ונורא, כזה שיכול לסבול רק ילד שמצא את עצמו לבד בליבו של איזור מסוכסך ומדמם והצליח לצאת משם במסע של ייסורים, הרי שימצא בס

****




כבר ניהלנו את השיחה הזאת, אנשים. אתם לא יכולים להביא לי ספר אסונות בדלת האחורית במסווה של ספר דוקומנטרי על גבורה של אדם אחד, ולצפות שאני לא אחדש את מלאי המים המינרליים וקופסאות השימורים בארונית הקטנה במטבח, ושלא אנדנד לכם בעוד ביקורת על כמה שדיננו נחרץ, שהקטסטרופה מתקרבת, וכולנו חיים כאן על זמן שאול. כן, גם את. כן, את. אל תסובבי את הראש, אני מדבר בדיוק אלייך.

מדי פעם, היקום מאותת

מחסום קריאה קל תקף אותי לפני כחודש. כשחזרתי מטור ההצגות שלי בלונדון, חזרתי לשגרה אינטנסיבית חסרת מעצורים. עבודה מבוקר ועד לילה, הצגות, צילומים, חזרות וחוזר חלילה. כמו לופ אין סופי. בין היתר הייתי גם חולה, כמו שאולי חלק לא קטן מכם חוו גם. מעין שפעת מעצבנת ללא חום אבל עם שיעולים קשים שעד עכשיו עוד נותרו לי חלקיקים מהם בגרון.

קיבלתי על עצמי את התקופה הזאת באהבה, בהבנה. זה בסדר אם לא מצליחים לקרוא

זה אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי.
וקצת חבל לי שלא הרבה אנשים מכירים אותו.
הכתיבה של <mark>אגרס</mark> היא לא פחות מגאוניות וכ"כ מודעת לעצמה, כשהסיפור עצמו - המוות של הוריו והחיים שלו בתור "הורה" לאחיו הקטן - פחות חשוב פה כשמה שבאמת מיוחד זו צורת הכתיבה שלו.
הוא נותן לנו כניסה חופשית לתוך הראש שלו, בורח מאירוע לאירוע, ממחשבה למחשבה, זועם, צוחק, משווה, מחלק ציונים לעצמו, בורח מבגרות לילדות, ומראה שהוא ,כמו