“****




כבר ניהלנו את השיחה הזאת, אנשים. אתם לא יכולים להביא לי ספר אסונות בדלת האחורית במסווה של ספר דוקומנטרי על גבורה של אדם אחד, ולצפות שאני לא אחדש את מלאי המים המינרליים וקופסאות השימורים בארונית הקטנה במטבח, ושלא אנדנד לכם בעוד ביקורת על כמה שדיננו נחרץ, שהקטסטרופה מתקרבת, וכולנו חיים כאן על זמן שאול. כן, גם את. כן, את. אל תסובבי את הראש, אני מדבר בדיוק אלייך.

מדי פעם, היקום מאותת לנו בדרכו חסרת הפנים והמצפון שלמרות שהנחתנו אדם על הירח, המצאנו את האייפון והאינטרנט ומטוסי מנהלים וגילינו את הפניצילין, אנחנו עדיין אותם אורגניזמים בני תמותה, פרעושים חסרי כוח שיכולים להימעך בקלות מבהילה מכל רעידת אדמה, שיטפון או סופה טרופית קטנה. איך בניד עפעף קוסמי אפשר לנשל מעצמות טכנולוגיות כמו ניו יורק, יפן או סידני ממשאבים בסיסיים כמו חשמל ומי-שתיה למשך ימים ארוכים, וכמה מהר אפשר להחזיר אותנו למצבנו הראשוני - עירומים, עטויי סחבות, אלימים ומיואשים, כשחשבנו שכבר אי אפשר להחזיר אותנו לשם לעולם. כי מה התועלת באייפון משוכלל אם אין חשמל או רשתות תקשורת? ומה תעשה עם אלפי דולרים כשאתה קבור תחת כמה טונות של חורבות בנייה? (אל דאגה, לביקורת יש סוף טוב - מצילים אותך ואתה גיבור היום ומתראיין אצל רפי רשף).

הסיפור של זייתון, הוא כמובן לא סתם על איזה אסון טבע. אסון טבע הוא לא מעניין אם הוא קורה באיזור רחוק בלי בני אדם, והוא מרתק פי אלף אם הוא מכה בציוויליזציות מתקדמות כמו יפן או ארצות הברית, פשוט כי אסון כזה מעמת כל אחד ואחת מאיתנו עם שבריריות קיומו עלי אדמות. מה אנשים אמיתיים עושים כשיש אסון טבע כזה? בעיר רגילה כמו ניו אורלינס, שמעולם לא ידעה סופה כמו קתרינה, סופה בדרגה חמש שקרעה את העיר לגזרים ואז הציפה את הסכרים ואת העיר, מה אנשים עשו? חלק ברחו בפקקי תנועה אימתניים. חלק נשארו לשמור "על הרכוש", ומצאו את עצמם מתמודדים עם מציאות הזוייה שבה הם מנסים לעמוד מול תופעות שלא קיימות בעולם המיידי שלנו - אונס, רצח, ביזה, כנופיות, מלחמות על אוכל ומי שתיה, על דלק ושמיכות ומחסה. שיקום עכשיו מישהו שרואה מציאות כזאת כמשהו שקשור אליו באיזו דרך. האמון שלנו במערכות המדינה, ההצלה, העזרה ההדדית, השכנים, המשפחה המצומצמת והמורחבת, בכוחנו אנו, בכסף שיש לנו בבלטות, באלוהים, ובסטטיסטיקה שאומרת שאם עד עכשיו היה בסדר כנראה שימשיך להיות בסדר, מונעים מרובנו הגדול את היכולת להאמין שמשהו רע יכול לקרות. אנחנו יכולים לדמיין איזה סרט רע כזה שבו, נגיד, תהיה רעידת אדמה או שיפציצו אותנו החיזבאללה, הסורים והאיראניים באלפי טילים ויהיו, ע"פ מקורות יודעי דבר, כמה אלפי הרוגים. אבל אנחנו לא יכולים ממש להפנים מציאות קטסטרופלית כזו. אלפי ההרוגים יהיו, נגיד, בבית שאן ובאיזה מושב בדרום שמכינים גבינות עזים. לא השכנים או ההורים או החברים או, רחמנא ליצלן, אנחנו. לא נצטרך באמת להציל את התמונות מהבית ולחשוב איך אני משיג רובה כדי לשמור על הילדים שלי מכנופיות הבוזזים שהשתלטו כבר על רוב הבתים ברחוב כחלית ההרים.

טוב, נחזור לזייתון, גיבור הסיפור. עבדול רחמן זייתון הוא קבלן שיפוצים אמריקאי ממוצא סורי שגר בניו אורלינס. כשהסופה מתקרבת, אשתו והילדים נוסעים לקרובי משפחה, וזייתון, אדם אופטימי שנסמך על נסיונו ואמונתו (פלוס כל הדברים מהפיסקה הקודמת), מעדיף להישאר בעיר ולשמור על הבית. הוא לא מאמין שמשהו באמת יקרה. אבל גם כשהסופה מכה בעיר, הוא מתנהג כמו שכל אחד מאיתנו היה רוצה להתנהג. הוא מסתגל. הוא אפילו נהנה - הוא שט בסירת קאנו ישנה ועוזר לאנשים שנתקעו בבתים, נותן אוכל ומים לכלבים שננטשו ע"י בעליהם, ושומר, עד כמה שהוא יכול, על ביתו, במציאות חדשה שבה העיר כולה נמצאת תחת חמישה מטרים של מים שמנוניים.
אחר כך הסיפור עובר לשלב ב' - השלב שבו כולנו מאמינים שגם אם תהייה קטסטרופה, אנחנו נסתדר - כי בסוף ה"מדינה" תתעשת, ותדאג לנו, ותציל אותנו, ותצניח עלינו אספקה, ותאהב אותנו לנצח. גם זייתון חושב ככה. עד שחושבים שהוא שייך לכנופייה של בוזזים.
כי רובנו נתקלנו פה ושם באטימות שלטונית. שביטוח לאומי ממציא איזה חוב ישן ושולח לנו הוצאה לפועל, או שהבנק מעקל לנו את הבית כי לא שילמנו את המשכנתא. אבל מה קורה בקריסת מערכות טוטאלית? מה קורה אם אין תקשורת, ולא יודעים מה קורה, וחיילים משתמשים בנשק שלהם כדי לשדוד את אמא שלך ולאנוס את השכנה שלך? שמערכות השלטון נמצאות באובר-פלואו שנולד בכאוס?
לא יודע מה קורה. לא יכול לדמיין אפילו. לעתים תכופות אני תוהה איך אנשים מסתדרים במקומות מוכי מלחמות, מגפות או אסונות טבע. האם בסוריה יש אנשים שממשיכים ללכת לעבודה במשרד הפרסום, עושים ישיבות קריאייטיב ומתלבטים אם יתאים למשקה החלב הזה עיצוב צהבהב יותר או כתום יותר? האם מישהו מתקשר לחברת הסלולר בחאלב ודורש לדבר עם מנהל המשמרת כי הקליטה שלו בקאנטים כבר שבועיים ולא לעניין להמשיך לחייב אותו כרגיל? הכי הצחיק אותי בספר, שלפני הסופה התקשרו לזייתון קרובי המשפחה שלו מסוריה וביקשו ממנו לבוא לסוריה, כי שם בטוח. שם אין סופות טרופיות.
לאאא, גם פה שום דבר לא יקרה. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות פה זה שמחיר הקוטג' יעלה, ושהחרדים ייכנסו לקואליציה ושוב יקבלו את ראשות וועדת הכספים, ושיירד גשם ממש חזק בפתח תקווה ואיזה מוסך יקרוס. אולי הכרמל יישרף שוב, אבל הפעם לא יקרה כלום כי הוסקו כל המסקנות.

אנחנו בטוחים.


****”

“ספר אנושי,על אדם מוסלמי סורי שחי בניו אורלינס לפני, בזמן ואחרי הסופה קטרינה.
עבדול רחמן זייתון, נישא לאמריקאית שהתאסלמה (לפני שהכירה את בעלה), הזוג משתקע בניו אורלינס ובונה את עצמו כחברת שיפוצים שהולכת ופורחת.
בסופה קטרינה מתפצלת המשפחה.
האם וילדיה נוסעים צפונה ואילו האב נשאר במקום.
קורותיו מופלאים,הוא מתארגן טוב, מושיט עזרה ופועל כחילוץ והצלה של איש אחד.
הוא נעצר על ידי המשטרה ונכלא בתנאים קשים על פי צווי חירום.משתחרר לבסוף כשהשפיות מתחילה לחזור לעיר.
הכתיבה אוהדת מאוד, התמונה המצטיירת של כמעט מלאך מושלם.
לעיתים מצויירת תמונה נאיבית של איסלאם תמים ונאור שבו בעצם כל אבות דתות המערב מוכלות בתוכו( כולל ישו).החיג'אב שהוא היום סמל לדיכוי האישה המוסלמית, מוצג כדגל דתי( במבט פמיניסטי דווקא).ולא ברור כל כך למה הם נרדפים.
הקמת קע"ם (קהילה ערבית מאוחדת), בהשתתפות מצריים של עבדול נאצר וסוריה, היא בסך הכל תגובה לרודנות אמריקאית באזור ולא ניסיון סיפוח וניצול של סוריה על ידי מצריים.( ע 114).
יש איזו שהוא הצגה אידילית של המשפחה.
מאידך,אני מאמין כי הקורות אותו בזמן הסופה הן אמיתיות. במיוחד המאסר הלא הגיוני והכלא.
הכאוס ששרר בסופה מתואר יפה בעמוד 134, הגיבור פונה לחיילים שעומדים במקום מסויים ואומר כי יש משפחה הנזקקת להצלה במורד הרחוב.
החיילים אומרים שזה לא מתפקידם ואין הם יכולים לדווח למוקד עזרה.( כל כך אמריקאי).
כנופיות ביזה מאורגנות.
ועוד ועוד.
הכתיבה יפה, שוטפת.
ואסיים במשפט שנכתב בעמוד 137, על עובד של עבדול
"אדם טוב שהלך והשביח". על כמה אנחנו יכולים לאמר זאת?”