“נכון כשקוראים ספר טוב ואז מגלים שיש מחזה שמבוסס על הספר, מיד מבררים היכן אפשר להזמין כרטיסים? אז הספר הזה הוא בדיוק ככה, אבל הפוך. הספר הוא פרי המחזה.

ription"/>

"כולנו רוצים לדעת מה קורה בחדר הזה שם, שבו אדם יושב וכותב".

נכנסתי לתוך אולם חשוך וראיתי את שהרה בלאו עומדת עם טיץ כחול ושמלה שחורה על במה עליה פרוש שטיח אדום, ליד שולחן שעליו מונחים לפטופ, כוס קפה, ניירת ומנורת שולחן. מצדה השני עמדה בימה קטנה. כמו בחייה, גילמה בלאו סופרת שכותבת ספר בשם 'יתד' ובו היא פורשת את סיפור חייה. הצגת היחיד היתה מרתקת, מסוג ההצגות שמהפנטות את העיניים וכשהן מסתיימות אתה לא יודע איך לסכם אותן. אני לא אומר עוד מילה אחת על המחזה כי אני רוצה שתחוו אותו בעצמכם, ומומלץ לכם מאוד לחוות.
לאחר סיום ההצגה, יצאתי דרך הדלת הצדדית עם שאר האנשים בקהל והנה הספר הזה, עומד באינספור עותקים על השולחן ומחכה לקוראים. הספר הגמור של הסופרת.

יתד מספר את סיפור חייה של שהרה בלאו בצורה מעט שונה מביוגרפיות אחרות. אחד הדברים שתמיד הערצתי בבלאו היה העובדה שהיא לא מפחדת לצאת מה"קומפורט זון", היא מרשה לעצמה לנסות דברים חדשים ולהתרחק מהרגיל והמוכר. זו פעם ראשונה שהיא נכנסת לתחום התיאטרון ועוד ללא פחות מהצגת יחיד - אחד הדברים הקשים ביותר לבצע בתחום התיאטרון. לעמוד לבד על במה ופשוט לרתק את הקהל לכיסא במשך כמעט שעה לגמרי לבד כשכל העיניים עליך. רק המחשבה על זה עושה לי עור אווז.
כל תוכן הספר החזיר אותי אחורה אל ההצגה. דברים שאמרה, שפת הגוף, זיכרונות ששיחזרה על הבימה הקטנה בצד ימין של הבמה, ציטוטים, רגעים מהעבר, אנשים שהזכירה... הכל הופיע שם. הספר קטן ודק, בין השורות יש הרבה אוויר לנשימה והמילים מחושבות אחת אחרי השניה, אבל נלגמות כמו מים אחרי ההצגה, כמו במדבר צחיח.

לכו על זה. לכו להצגה, קראו את הספר כשיחכה לכם בחוץ ותראו על מה אני מדברת.”