“בבית שלי, ליד המחשב, יש ארונית שמפוצלת למדפים. את רוב מדפי העץ, שלקחנו מביתה של סבתא רבתה שלי, זיכרונה לברכה, מכסות עבודות קרמיקה שלי ושל אחותי-מפלצות ויצורים מוזרים, פטריק מבובספוג וברווז גדול וצבעוני. מדף אחד מתחת יש כמה עבודות של אחי הקטן מעיסת נייר- אנגרי בירד אדום ופרה שפעמון מחובר לצווארה. יצירות שעומדות, קרות ובודדות, כבר כמה שנים, אחרי שההתרגשות מהן ירדה.
מדף אחד מתחת, נמצאים כמה אלבומים- אלבום תמונות סגול שלי, שחציו מלא בתמונות שצלמתי כשקיבלתי מצלמה חד פעמית בכיתה א', איתה אפשר לצלם כ- 26 תמונות.
ובמדף התחתון, נמצאים ניירות מאובקים, רסיסי זכרונות שחוקים, בודדים, שאוצרים בתוכם תקופות וחיים ואותי, אותי הקטן היותר, אותי הפחות חושב, אותי האולי שמח יותר, אותי האולי עצוב יותר, אותי.
תעודות מלפני שנים, ספרון קטן שהגננת הכינה לי לפני עשר שנה, כשאחי הקטן נולד, סיפורים, עיתונים, כולם מכוסים שכבה דקיקה של אבק אפרפר שמעכיר את החיים שהיו לי פעם.
הגעתי אל המדף הזה היום כשעזרתי לאחי הקטן לחפש את אלבום המדבקות שלי, שאספתי בהתרגשות כשהייתי בגילו, מחליף מדבקה תמורת מדבקה ומתרגש מכל מדבקה פרוותית או מדבקת "מסטיק" או מדבקת "מראה".
במהלך עבודת הפשפוש שלי בין עבודות הקרמיקה הכבדות, הפלתי משהו. אני אפילו לא יודע מה.
הוא נפל למדף התחתון, ל- "מדף הזכרונות" שלי, והדפים התנועעו ופלטו עננת אבק אפורה.
וחוברת, חופרת צבעונית, נפלה על הרצפה.
הרמתי אותה.
"להציל את כפר החיות" היה כתוב באותיות צבעוניות , מתחתיהן מגדל אפור, זאב וחתול מחייך.
רסיס זכרונות שעורר אצלי נוסטלגיה אדירה.
אני, ילד חדש ושונה בבית ספר גדול ומוזר, אחרי שהכרתי המון חברים בכיתה א', בבית ספר הקודם, ומשום מה ההורים שלי החליטו לקחת אותי משום, לקחת אותי מהבית, ולהביא אותי לקיבוץ, שאומנם גדלתי בו, אבל מעולם לא חייתי אותו, קיבוץ עם ילדים משונים שאני לא מצליח להבין ולהפך, ואני, צועק בלילות וסובל מסיוטים בגלל איזו הצגה ישנה שהועלתה במזרע, רועד מפחד, גורם לכולם לסבול, ויושב בבית ספר עם ילדה מכיתה ה' ואנחנו כותבים ומאיירים סיפור, ואני מרגיש חופשי? ואולי, אולי, זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי מה הכתיבה עושה לי.
ואז אני נתקל בספר תמונות שהילדים שלמדתי איתם בכיתה א' הכינו לי- כולם מחייכים ועושים שלום עם כפות ידיהם, ומכתב מהמחנכת שלי.
אני מחטט, זורק דפים, ערימות, ומרגיש רצון לחזור לפעם, לא כי זאת הייתה תקופה נוצצת במיוחד, אפילו ההפך, אלא פשוט כי היא הייתה פעם, כי היא הייתה, כי הפעם הזה נגמר, נלקח ממני, נוצל לא נכון, הפעם ההוא שסבלתי בו ובכל זאת אני כותב את המילים האלו ומשתוקק, ולו רק לשנייה, לחזור לגן, לחזור לחם ולאהבה, ולדעת לאהוב את זה, להיות מרוצה מזה.
ופתאום עוד חוברת, "אוריאנה" , כתוב עליה, השם של חברת סרטי האנימציה שחלמתי לעשות פעם, לאחר שעשיתי שלושה סרטים שאני מצלם ומזיז דמויות נייר על רקע מצויר. בחוברת יש פרסומות לסדרות וסרטים חדשים ואפילו לערוץ שיעלה בעוד שנה לטלוויזיה, רק צריך לקנות בחנויות המובחרות דיסק שיוסיף את הערוץ המבוקש ל- YES או HOT, ואני רואה את עצמי כותב את זה באצבעות קטנות יותר, ארוכות וצרות, ואני קולט כמה תשומת לב רציתי. כי שיקרתי אז, שיקרתי ללא הרף, שיקרתי בשביל להעצים את עצמי, בשביל להתנשאות. והמדף הזה, הדברים האלו, חושפים אותי לאני שתמיד פחדתי להיות, האני שתמיד ברחתי ממנו.
אבל המדף הזה גם מבי א איתו דברים טובים, הוא מביא איתו ספר ברכות שכתבו לי חברים שלי כשהייתי בכית הד', תעודתה שכולה מצוינים וסיפור אתיולוגי. שברי זכרונות קטנים ואפרוריים שיוצרים עולם, שיוצרים ילד, שיוצרים אותי.
וכשעזבתי את המדף, ידעתי שמשהו חסר.
ולפני תחילת הביקורת הזאת נזכרתי מה הוא.
"האלכימאי".
עד לפני פחות משנה הוא היה שם. מעלה אבק ומעלה זכרונות נעימים מתקופת ראשית הקריאה שלי.
אבל עשיתי דבר מטופש ומכרתי אותו, אותו ואת כל הסדרה שלו.\
הספר הזה גרם לי להאמין שספר טוב לא פחות טוב מסרט טוב. (הרבה טוב במשפט אחד. נו טוב.)
היינו צריכים להכין עבודה למצעד הספרים בכיתה ד', אבל המחנכת שלי לא אהבה את הספרים מהרשימה, לכן היא הסכימה לנו שניקח איזה ספר שאנחנו רוצים, בתנאי שהגיבורים הם ילדים.
לא ידעתי איזה ספר לבחור, עד שבהסתובבות קטנה סטימצקי נתקלתי בו. לפי הכריכה הוא היה נראה לי כמו ספר נגרות. לא יודע אם יש דבר כזה, אבל זאת בדיוק המחשבה שעלתה לי בראש באותו הרגע.
ואני לא יודע איך זה קרה, שהפכתי את הספר והבטתי בתקציר, אבל זה קרה, ואם זה לא היה קורה, לא הייתי נחשף לעולם הספרים.
גם לא הייתי מכיר את החבר הכי טוב שלי, שקרא גם הוא את הספר באותה התקופה ודיברנו עליו ללא הרף והתחלנו להתחבר.
ותודה, תודה לאל שזה קרה.
סביר להניח שרובכם יודעים על מה הספר.
סופי וג'וש, זוג תאומים בני 15, מתחילים לעבוד בקיץ במקומות שונים.
ג'וש עובד בחנות ספרים יד שנייה, אותה מנהל ניקולס פלמל, וסופי בבית קפה, אותו מנהלת פרנל.
ניקולס ופרנל הם זוג.
ואז פורצים זוג אנשי בוץ, והכל משתבש. זוג התאומים מגלים שיש להם כוחות, ומכאן הכל ברור.
אבל אני לא יודע מה מיוחד בסדרה הזאת, שכל כך שבה את לבי. לא ממש הבנתי אותה אפילו- אני הולך לקרוא את הסדרה מהתחלה, רק בשביל לחזור אליה, להבין מה כל כך אהבתי בה.
אבל הסדרה הזאת היא ראשית הקריאה שלי, היא יותר מסתם ספרים, היא חלק ממני.
והיא הרבה יותר מרסיס זיכרון.”
