****



"המכונית הזאת שלך?", שאל השוטר. הוא הביט בי במבט סמכותי, כשנשענתי על המכונית וחיכיתי למאיר שייצא. "לא, של חבר שלי", עניתי בחשש. השכן יצא מהבית שלו והתחיל לצעוק, "אדוני השוטר, זה חושב שהכול מגיע לו, שהרחוב של אבא שלו, תרשום לו רפורט, תרשום!". השוטר הנהן לכיוון השכן ושלף את פנקס הדו"חות, ומאיר בדיוק יצא מהבניין. "הנה, שוטר, זה הוא", צווח השכן. "שלך המכונית? רשיונות בבקשה", אמר השוטר בקול

****



לא יודע, יש לי הרגשה שללי צ׳יילד נמאס מג׳ק ריצ׳ר. שמדגדג לו בקצות האצבעות לשחרר, לזנוח כבר את הגיבור הזה, שחוזר על עצמו כבר עשרים וארבע? חמש? פעמים בווריאציות שונות, ואפילו במועדון המעריצים הקלוש שלו ב״סימניה״ כבר מתקשים להגן עליו בחירוף נפש, כמו שהיה פעם. תעזבו את זה שריצ׳ר צריך להיות כבר בן מאה ארבעים ושמונה, ועדיין הוא מכניס מכות לאנשים כאילו רק עכשיו הוא השתחרר בדרגת מייג’ור (עם מד

****





אם ג'ק ריצ'ר היה קיים במציאות, והוא היה קורא את הספר הזה (כי הסגנון אמור לדבר אליו, מה לעשות), אני משוכנע שהוא היה נוחר בשאט נפש בכל שני עמודים, ואז מפטיר בשקט שהסיכוי שמשהו כזה יתקיים הוא אחד למיליון, ושככה הדברים לא עובדים במציאות. נוט אין א מיליון יירז. נתחיל בזה שאף אחד לא היה מזמין את ריצ'ר לבדוק איום ערטילאי שמעסיק את היועץ לביטחון לאומי, יחד עם עוד תותח מהסי.איי.איי. ועוד אח

****




Make Me.
בעצם בשתי המילים האלה, חסרות המקבילה העברית המדוייקת (נסה אותי? נראה אותך גורם לי? תכריח אותי?), מתגלמת כל הדמות של ריצ'ר. האלימות הכבושה-אך-בקושי, העקשנות, חוסר היכולת להתפשר, הביטחון העצמי המופרך, חרחור התגרות הפתולוגי, וציון העובדה הלא-מסוייגת שלפניך עומד זכר אלפא, ראש הפירמידה, ומעליו כלום. לבחירתך שתי דרכים: האחת היא נסיגה מבויישת כשזנבך מקופל בין רגליך, והשניה היא נסי

****





אחת לכמה ספרים לי צ'יילד נוהג להדגיש, שלהמתין זה חלק גדול בעבודת הצבא. שככה זה. תקופות ארוכות ואיטיות של כלום, ומדי פעם התפרצויות של משהו. כפי הנראה, זו גם הפילוסופיה של הכתיבה שלו. עשרות עמודים של מילים, בלי רגשות ובלי פעולה ובלי מתח, כמעט בלי ספרות של ממש, ומדי פעם כמה עמודים של משהו.

לא הייתי אמור לחבב את הספרים האלה. עד שזה זז, אלוהים! חיים כהן יכול לספור מעשר עד אחת, וריצ'ר

****




תעלומה.
לא, לא הספר. אלא למה אני טורח בכלל לקרוא אותו. כי באמת, עם כל הכבוד ללי צ'יילד - ויש כבוד, יש הרבה - מה שקרה כאן בשניים שלושה האחרונים בסדרה זה בושה וחרפה. אפילו קטעי האקשן והמכות עם ריצ'ר (שתכל'ס היו הסיבה העיקרית לקרוא את הספרים האלה) הפכו להיות סוג של פארסה. אוי נו, עוד פעם ריצ'ר עומד מול ארבעה אנשים, אומר להם לפני הקרב שיעזבו את המקום, ושחבל שהם יגיעו לבית חולים, ואז הרא

אשרי לי צ'יילד שמאפשר לי לגמוע ספר עב כרס באנגלית בשבוע וחצי (לטענת אתר ה deep web "סימניה", אני לא סופר). היה על המדף, איזשהו מבצע של סטימצקי, בספרות אנגלית, רצית את PURITY והגיע לי עוד אחד בחצי מחיר, לא היססתי רגע ולקחתי אותו. לא תכננתי לקרוא מיד, אבל הביקורת של אלון דחפה אותי לשדות החיטה האינסופיים של ארצות הברית (איפשהו בין שיקגו לאוקלוהומה)י . נראה שצ'יילד מחפש להמציא מחדש את המושג "חור"- עיי

קורה לפעמים שמישהו מעז להתעסק עם ריצ'ר, בד"כ מדובר במישהו שלא מכיר אותו כמונו, אחד שהבורות מובילה אותו לשגיאה הטרגית. במצבים כאלה אנחנו יושבים\שוכבים, קוראים בצפייה ומקווים שהבחור לא ייסוג, לא בגלל שאנחנו חובבי אקשן בכול מחיר (חלילה), רק כדי שהבחור ילמד...(בקיצור מטעמים פדגוגים בלבד). לא אגלה לכם סוד אם אומר שמישהו מתעסק עם ריצ'ר בספר הזה... זה כתוב בפונט 46 על גבי העטיפה (Personal). אבל לא מדובר