“היום ה-687 אני מניח שאתם מכירים את אמרתו של הרקליטוס "אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים". מסתבר שגם אי אפשר לקרוא את אותו הספר פעמיים (לפחות לא את הספר הזה). קראתי את הספר לראשונה לפני יותר מ-30 שנה. לא זכרתי את הפרטים מהקריאה הראשונה, אבל את תחושת ההשתאות על העולם החדש שנגלה בו אני זוכר בהחלט. זו אותה התחושה שעלתה בי מהאזנה לתכנית הרדיו "ציפורי לילה" עם חיים שוסטר, שידע לרתק את מאזיניו עם קטע”

“השנה היא 1955 ומי שהיה העורך המיתולוגי של העיתון מעריב, עזריאל קרליבך, מבקר בהודו ורושם יומן דרכים. כל המקומות בהם המליצו לו לבקר בהם, בחר אחרים. ממלונות מסודרים נמנע ואף בטאג' מאהאל לא ביקר, באשר זה כלל לא מבנה שנבנה בהשראה הודית, כי אם מוסלמית. קרליבך כותב בצורה נמלצת מאוד וקשה היום לקוראו. הכתיבה לא ממש זורמת, פומפוזית לעיתים. מה שהיה אז אולי כבר לא תופס היום. כך או כך, הודו מדינה מיוחדת מאוד.”

“אתחיל בגילוי נאות: העניין שלי בהודו התחיל לפני כמה שנים, בסוף שנות ה-20 שלי, כשהחלטתי לטייל בה לבד - אני, עצמי ואנוכי (ועשרות ישראלים שפגשתי בדרך). כיאה לסקפטית ולנרתעת מכל ה"רוחניקיות" שאני, באתי להודו עם ציפיות נמוכות ועם הבטחה עצמית שלא אטייל שם בכוח בשום שלב ושגם אם ביום הראשון שלי שם אחליט שזה לא בשבילי - לא אהסס ולא אתבייש לעשות פרסה ולחזור למקום שממנו באתי. היום, גם ב-300 עמודים לא אצ”

“זהו הספר הראשון שהוספתי לרשימת הקריאה "עוד אגיע אליהם". כנראה שהגורל שמע וכשבוע לאחר מכן, נכנסתי לחנות ספרי יד שנייה (סיפור חוזר בחיפה) וזה היה הספר הראשון שראיתי על המדפים. דפיו כבר הצהיבו ואף העברית של קרליבך. אבל הודו שכזו עוד לא ראיתי! שני ביקורים בהודו, אינסוף סרטים וספרים (כבר הבנתםן, אני ג'נקית הודו), לא הכירו לי את הארץ המופלאה הזו כמו ספרו של עזריאל קרילבך. הסופר לוקח אותנו למסע בין אלפי”

“היום ה-687 אני מניח שאתם מכירים את אמרתו של הרקליטוס "אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים". מסתבר שגם אי אפשר לקרוא את אותו הספר פעמיים (לפחות לא את הספר הזה). קראתי את הספר לראשונה לפני יותר מ-30 שנה. לא זכרתי את הפרטים מהקריאה הראשונה, אבל את תחושת ההשתאות על העולם החדש שנגלה בו אני זוכר בהחלט. זו אותה התחושה שעלתה בי מהאזנה לתכנית הרדיו "ציפורי לילה" עם חיים שוסטר, שידע לרתק את מאזיניו עם קטע”

“השנה היא 1955 ומי שהיה העורך המיתולוגי של העיתון מעריב, עזריאל קרליבך, מבקר בהודו ורושם יומן דרכים. כל המקומות בהם המליצו לו לבקר בהם, בחר אחרים. ממלונות מסודרים נמנע ואף בטאג' מאהאל לא ביקר, באשר זה כלל לא מבנה שנבנה בהשראה הודית, כי אם מוסלמית. קרליבך כותב בצורה נמלצת מאוד וקשה היום לקוראו. הכתיבה לא ממש זורמת, פומפוזית לעיתים. מה שהיה אז אולי כבר לא תופס היום. כך או כך, הודו מדינה מיוחדת מאוד.”

“אתחיל בגילוי נאות: העניין שלי בהודו התחיל לפני כמה שנים, בסוף שנות ה-20 שלי, כשהחלטתי לטייל בה לבד - אני, עצמי ואנוכי (ועשרות ישראלים שפגשתי בדרך). כיאה לסקפטית ולנרתעת מכל ה"רוחניקיות" שאני, באתי להודו עם ציפיות נמוכות ועם הבטחה עצמית שלא אטייל שם בכוח בשום שלב ושגם אם ביום הראשון שלי שם אחליט שזה לא בשבילי - לא אהסס ולא אתבייש לעשות פרסה ולחזור למקום שממנו באתי. היום, גם ב-300 עמודים לא אצ”

“זהו הספר הראשון שהוספתי לרשימת הקריאה "עוד אגיע אליהם". כנראה שהגורל שמע וכשבוע לאחר מכן, נכנסתי לחנות ספרי יד שנייה (סיפור חוזר בחיפה) וזה היה הספר הראשון שראיתי על המדפים. דפיו כבר הצהיבו ואף העברית של קרליבך. אבל הודו שכזו עוד לא ראיתי! שני ביקורים בהודו, אינסוף סרטים וספרים (כבר הבנתםן, אני ג'נקית הודו), לא הכירו לי את הארץ המופלאה הזו כמו ספרו של עזריאל קרילבך. הסופר לוקח אותנו למסע בין אלפי”