"שתי עיניים היו לך בחייך,
אכזריות במעלה גופך
עת סיפקת תאוותיך
בי

מאות עיניים לך במותך
אכזריות שבעת מונים
ניבטות מעירום כתלי ביתך
אוטמות פתחי.

קורי עכביש
ואבק
וריח חמוץ
ובית קברות במורד הואדי
וגוש שיש חברון עליך
שומר -
לא תוכל עוד לגעת בי.

ואתה נוגע."

הסיפור של מאיה הוא סיפורה של שורדת גילוי עריות, אשר שבה ונפלה קורבן לניצול מיני, והפעם בידי איש מקצוע. מסכת חייה של מאיה נפרשת ללא מתן הנחות לעצמה ולקוראים. אין זה ספר על מין, כי אם על ניצול לרעה של כח ומעמד. הכותבת שוברת בו טאבו בלתי כתוב ומתארת תופעה כואבת והרסנית, הנעולה מאחורי מסך של שתיקה בתוך הקהילה המקצועית, בדומה לקשר השתיקה במקרים של התעללות בתוך המשפחה. הספר ראה אור בגרסה מודפסת בתמוז הוצאה לאור בע"מ, נדפס בישראל 2002.
ובגרסה אלקטרונית חופשית (לשימוש אישי בלבד) באתר 'פסיכולוגיה עברית':
http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2914

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית":

....עלילת הספר מורכבת מכמה הבטים המשתלבים היטב - סיפורי הגירה, הסתגלות ועלייה בסולם החברתי, ובתוך הקשר זה סיפורים על התבגרות והמפגש בין המינים של הצעירים באותה תקופה מחד גיסא, וחיי התרבות והספרות, הסופרים והשחקנים, של עולם היידיש, שפת היהודים השלטת באותה תקופה, מאידך גיסא. העלילה המרכזית מתארת את חייו הקטנים של נער שמתחיל את דרכו כשוליית סדרים בבית דפוס המתמחה בסיפרוני רומנים קטנים ביידיש, תעסוקה מיכנית אליה הוא מגיע בעקבות דודו. לאותו דוד הקולט אותו גם בביתו, בחדר משותף עם בת הדוד הצעירה, אמירה מקצועית חוזרת "אל תראה אותנו שאנחנו ככה, מרדכי. אנחנו מין חוליה, מרדכי, חוליה שמחברת בין הסופר והדף. הסופר, הוא מכיר את העט, ואנחנו, סדרי הדפוס, אנחנו מכירים את הדף".
.....
מה שמופלא בספר זה אינו עלילתו, אלא שפתו. אף על פי שהפתיעה אותי הבקיאות הגדולה שגילה סופר ישראלי צעיר זה בעולם שהוא לחלוטין זר ושונה מכל מה שהוא מכיר בחייו הממשיים (כך אני מנחשת), ופנייתו לאפיק שלא הלכו בו כמדומני בעברית המודרנית מאז שלום עליכם - מה שכבש אותי לחלוטין הוא יכולתו לכתוב בעברית שנקראת כאילו הייתה יידיש. (אכן כתוב על כריכת הספר כי הוא מלמד ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטת בן גוריון). בקריאת הספר, והחזרות המרובות עד אינסוף של קטעים, משפטים ומילים, מעביר חרמוני בכישרון רב את רוח השיח של שפת היידיש שכמעט נעלמה מהעולם....

לקריאת הביקורת המלאה:
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=557

קריאה מהנה!!

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית":

.....הסיפור מתחיל בזוג הורים אחד, במטבחו הפרטי, וחורג וחובק עוד ועוד הורים שגורלם דומה. האב, המוכר בספר בכינויו "האיש ההולך", יוצא למסעו המעגלי אל בנו, ל"שם", ובהדרגה מצטרפים אליו אימהות ואבות אחרים, שגורלם כשלו. כל אחת מהדמויות ורמזי סיפורה, משקפים, כמו בחדר מראות, פנים נוספות של השכול, האבל והאובדן.
האם ניתן להשלים עם אובדנים כאלה, ואיך זה קורה? בגלים, סחור סחור, לעולם לא בקו ישר, אומר גרוסמן, כמו אותן הקפות של שיירת ההורים שהוא חוזה. שאלות הרות משמעות עולות בשיחת ההורים: האפשר ללדת את הילד שנית, מחדש? האם יוכלו המתים להסביר לנו מה זה המוות? איך זה, כשמתים? ומה נגיד לך "שם" כאשר ניפגש? וגם הקריאה הנואשת: "צאו לנו מהחיים, שמעתם? הלוואי שתמותו". כל התיאוריות הפסיכולוגית על אבל יחגגו על הטקסט העדין הזה העולה עליהן אלף מונים.
המסע ל"שם" הוא גם רגרסיה, במונחים הפסיכולוגים, אך גם השתחררות, ירידה-לצורך-עלייה, או מה שהיה מכונה בפסיכואנליזה "רגרסיה בשירות האני". נראה לרגעים כי ישנה השלמה, החלמה, אולם, לתהליך ההשלמה הזה מחיר כבד; הזיכרון הולך ומצמצם את החיים שהיו, אף פעם אינו מכיל הכל. הניתן לעצור את התהליך? הניתן להפריד את הזיכרון מהכאב?
....

להמשך קריאה:
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=341

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית":

....הספר מתאר ערב אחד שבו נפגשים שני אחים ונשותיהם לארוחת ערב מפוארת במסעדה יוקרתית, ושם, בין מנה למנה, נחשפים פרטים על חייהם בהווה וזכרונות מעברם. לאט לאט מתגלה לקורא כמה רבה – ומוסתרת - האלימות בחיי כל אחד מהגיבורים, אנשים נורמטיביים לגמרי, ואחד מהם אפילו שר ומועמד לתפקיד ראש הממשלה. בניהם של הגיבורים, נערים מתבגרים, היו שותפים למעשה התעללות נורא, שהסתיים בהריגה, ושהוא כנראה רק אחד מסידרה של מעשים מפלצתיים שהם שותפים להם. ...

להמשך קריאה:
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=115

קריאה מהנה!!

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית":

....ספר זה, שהוכתר על ידי פרימו לוי כיצירה החשובה ביותר אודות ההתנגדות לנאצים בקרב העם הגרמני, כתוב כבלש מצוין והוא מרתק לקריאה. אך עם כל חשיבותו ההיסטורית העצומה, ארשה לעצמי לומר כאן כי בעיני אינו יצירה ספרותית גדולה, משום שאין בו צללים או מעברים – רק ניגודים חריפים של חושך ואור.

להמשך קריאה:
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=115

קיראה מהנה!!

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית":


......ובכן, זה איננו 'ספר טוב' שאני ממליצה עליו לקוראי הבלוג שלנו, אולי אפילו נכון לסווג אותו כ'ספרות זולה', אבל הסבטקסט שלו נכון ומעניין. העלילה מתחילה בצומת של בחירה, בו נמצאת הגיבורה במהלך חגיגת יום הולדת. בחברת בן זוגה הקבוע, היא פוגשת ידיד נשוי (עם אשתו), ומרגישה בקרבה משיכה פיזית חזקה כלפיו. מכאן מתפצל הספר לשתי עלילות מקבילות, פרק אחרי פרק: בעלילה אחת, היא שומרת על נאמנותה לבן זוגה, ובשנייה היא בוגדת בו ובסופו של דבר מחליפה אותו באובייקט המשיכה החדש. בצורה קצת ארוכה, טרחנית ובוטה מדי לטעמי, מספרת שרייבר על מה שיתרחש בכל אחת מפרשיות החיים-שאחרי הצומת עבור הגיבורה. ....

להמשך קריאה: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=91

קריאה מהנה!!

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית":

.......הספר כתוב בגוף ראשון, וכשהוא בא לספר אל יחסי המין בין הגיבור ואהובתו, הוא משתמש במטפורה של קומפוזיציה מוסיקאלית. כך, הוא מספר על ואריאציות שאינן אילתורים: "מוטב אפוא לעשות שימוש בתבניות. הנה דוגמה: ויואצ'ה, גראוה, אלגרו – אדאג'ו, אלגרו – ויואצ'ה, אלגרו, פסטורלה. זו תבנית מהסוג הקלסי שלקחתי מן הקונצ'רטו גרוסו מס' 8 בסול מינור, שחיבר ארכאנג'לו קורלי לכבוד "ליל חג המולד"...

להמשך קריאה: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=93

קריאה מהנה!!

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית":

.....מכין כל הנושאים האישיים והקולקטיביים בהם עוסק ספר נבון ומרגש זה, אני רוצה להתייחס לארבעה נושאים שבלטו בשבילי – ציור דמות ההורים, הטרדה מינית בילדות, הכתיבה והגלות.
ציור דמות ההורים של נאפיסי הוא נפלא בעיני, דווקא משום שאיננה מפחדת לתאר את חולשותיהם ואת היחסים המאוד מורכבים שלה איתם, ובמיוחד עם אמה. היא מהלכת באומץ על החבל הדק שבין אהבה ושנאה, ומצליחה לייצג את שני הקטבים, מבלי שיבטלו זה את זה. ....

לקריאת הביקורת המלאה:
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=98

קריאה מהנה!!

מאת: פרופ' עמיה ליבליך

.....גיבור הספר, המשורר אלחנן קרון, נתפרש כבן דמותה של המשוררת, שאכן אהבה לכנות את עיסוקה "משורר" בזכר. כמו המשוררת, הוא קרוע בין שני נופים - של מרכז אירופה ושל ארץ ישראל. הוא יושב בברלין באופן זמני, אך גם בארץ אין שורשיו נטועים לבטח. האם הוא ציוני מאמין, או שהוא חוזר ארצה לבסוף מתוך חוסר ברירה?
הדימיון בין הגיבור והסופרת שקוף למדי. אולם, תוך הקריאה חשבתי לעיתים קרובות כי דמותו של קרון מזכירה לי מאוד את הגבר שהיה לאהבת חייה הגדולה והבלתי ממומשת של המשוררת - אברהם בן יצחק. עליו אמרה בערוב ימיה כי הוא לבדו היה אהבת חייה הגדולה והאמיתית.....

לקריאת הביקורת המלאה באתר "פסיכולוגיה עברית":

http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=55

קריאה מהנה!!