בחזרה לשורשים.

אינני זוכר מתי בפעם האחרונה הזדמן לידי אוצר כזה. ספר שחושף עצב עדין שהתכסה מזמן בעשבים שוטים של ניסיון חיים, שכבה המאובנת של ציניות ומחשבות מיותרות. ספר שהזכיר לי מדוע אני קורא היום וכיצד זה שהספרים עודם מהווים חלק משמעותי בחיי, על אף שגרת החיים העמוסה והתובענית. ב'נערים מרחוב פאל' מצויה אותה תמצית האהבה לקריאה שהתעוררה בי אי שם בהיותי ילד ונער.


את הספר הזה הביאה לי אמי במתנה בסביבות הגיל תשע. עטיפתו משכה אותי, אך לא התפניתי אליו וכך לאחר ששכב כמה שנים בארון הספרים הוא בסוף נעלם מעיניי, כאילו שקע בתהום הנשייה לעולמים. כשגיליתי עותק בספריית רחוב ליד גן שעשועים, בו ילדי שיחק, ידעתי שאני חייב לאמץ אותו.

זהו רומן המספר על חבורת נערים צעירים בתחילת המאה ה-20 בבודפשט. על אף האיסור המפורש הם מקימים ביניהם אגודות. בארגונים הקטנים האלה ישנם חוקים מפורשים וברורים כיצד בוחרים נשיא, מה תפקידו של כל אחד, איך לפתור מחלוקות שעשויות להתעורר. על חברי האגודה יש חובה לנהוג בכל עת על פי קוד אתי של כבוד, אצילות נפש, אומץ וגבריות. מגרש הבית שלהם הוא "הגרונד", שטח אדמה רחב ידיים סביב מנסרה, בו מפוזרים סוורי קורות עץ, המשמשים אותם כמעוזים . זהי חלקה נדירה, על כן יקרת ערך במרכזה של עיר צפופה ובנויה היטב. המנהיג שלהם הוא יאנוש בוקא – הוא אמיץ, סמכותי, בוגר לגילו, אך עדיין נער צעיר לכל דבר ועניין. אנו גם מתוודעים לשאר חברי הקבוצה, בהם צ'לה הגנדרן, ברבש וקולנאי השאפתנים שמתחרים ביניהם, נמצ'ק הבלונדי הקטן והכי פחות דומיננטי, שעתיד להתגלות כגיבור אמתי ואחרים.

לנערי רחוב פאל יש חבורה יריבה – אדומי הכותנות בהנהגת פרי אץ' האימתני. הם מתאספים בגן הבוטני של העיר, אך חומדים את חלקת האדמה של נערי רחוב פאל, מכיוון שזו כה נדירה ומתאימה למשחקי כדור ואינדיאנים. נערי שתי האגודות עורכות פשיטות הדדיות, תוך שהם חוטפים דגלים משאירים חותם בשטח "אויב". אולם 'אדומי הכותונת' אינם שונים בהרבה מנערי רחוב פאל, יש להם חוקים דומים מאוד. לשתי החבורות כללים של התנהגות כמעט צבאית, לרבות דרגות, הצדעות וצורת דיבור. בזאת ובזאת, מי שחורג מהתנהגות נאותה גם מחוץ למסגרת הארגון, כמו פגיעה בקטנים או חלשים, נענש בחומרה. אגב יש משהו מאוד אירופאי במשמעת הזו, קשה לי לראות נערים ישראלים בני ימינו שמקפידים כך על משמעת ומכבדים סמכות.
ברור שזה אך עניין של זמן עד שתתעורר בין שני מחנות אלה מלחמה של ממש...

זהו רומן על התבגרות, על נדיבות, על התמודדות, על התגברות על חולשות אישיות, על גבריות. כל אלה מתקיימים במקביל לעולם המבוגרים, נוגעים – לא נוגעים בו. הנערים גם לומדים להתמודד עם אבדן, עם הלם, עם מפח נפש. ציטוט זה, המתייחס לבוקא מסכם זאת נפלא: "לראשונה עלו בנשמתו הצעירה דמדומי ההכרה מה הם, בעצם, החיים, אשר – פעם בשמחה ופעם בעצב – כולנו עבדים נרצעים להם."

נהניתי מכל רגע של קריאה בספר. בעיני רוחי עלו בבירור הסצנות, המתוארות שם. ושוב התעוררה בליבי הנקודה המרגשת שמעט נתקהתה עם השנים. אותה התרגשות בתולית אחזה בי כמו באותם ימים רחוקים של קריאת הרפתקאות של טום סוייר, 'באין משפחה' של מאלו, 'אייבנהו' ורבים אחרים. הכתיבה של מולנאר נהדרת ונוגעת. אציין במיוחד לשבח את תרגומו מהונגרית של מרדכי ברקאי, פשוט תענוג צרוף. כנראה מעכשיו והלאה אהפוך למנהג לקרוא מדי פעם ספר לנוער – זה טוב לנשמה.

היו לי 38 מעלות חום.
מחר בשעה 10 בבוקר עמד להיערך המשחק הגורלי של חצי הגמר של אליפות ביה"ס בכדורגל ואנחנו (כתה ה') עמדנו לפגוש את הנפילים מכתה ז'. הייתי בורג חשוב בהרכב, סליחה על הצניעות.
ואני עם חום במיטה. היה לי ברור שאני משחק או מת או שניהם, כמו שלאמא שלי היה ברור שאני לא זז מהמיטה.
כמה חודשים לפני כן קראתי את הספר הזה, וכמובן שהתאהבתי בנמצ'ק, הילד שהיה ויהיה לעולמים גיבור עבורי, שהגיח ממיטת חוליו ויצא לקרב המכריע על מגרש הכדורגל שלו - ועל חייו.
את שניהם הוא הפסיד וגרם לדורות של נערים כמוני אז (או זקנים כמוני כיום) פשוט לבכות.
אבל כפי שכתבתי, עד יומי האחרון הוא יהיה אחד הגיבורים שלי, זה שלא בודק את הסיכויים לפני הקרב וזה שלא מודד חום כדי לצאת מהמיטה.
איזה ספר נפלא ! מי שקורא אותי פה יודע שאני לא מרבה להשתמש בסימני קריאה כאן (ומשתדל גם לא בחיים) אבל כאן זה מתחייב. איזה ספר נפלא ! עצוב, רגיש, מאופק, כזה שמחדיר את בודפשט הקודרת אל מתחת לעור ואל תוך הנשמה, כזה שגרם לי לחוש כל פעם שאני קורא אותו, שהנה אני שוב יוצא לקרב עם נמצ'ק, גם אם בידיעה שהסיכויים לנצח לא קיימים.
ברחתי מהמיטה, הפסדנו, מה הפסדנו? הובסנו. חזרתי רועד מחום וחטפתי מאמא מנה שלא אשכח עד עולם. אבל אני יודע שנמצ'ק היה מכניס אותי לקבוצה שלו. יותר מזה אני לא צריך.

חברת ילדים היא לפעמים מיקרוקוסמוס של החברה האנושית.
כל מי שמכיר ילדים מקרוב יודע, שילד יכול לאהוב לא פחות ממבוגר;
לשנוא באותה עוצמה ובאותה העקשנות;
לכאוב באותה מידה, לבכות באותו כאב.
הוויתורים הקטנים שלהם קשים לא פחות משלנו, ונשיכת השפתיים שלהם דורשת אותם מאמצים נפשיים, אם לא יותר.
הם נלחמים באותו הלהט למען מה שהם מאמינים בו או רוצים בו.
והתבוסה מרה לא פחות מתבוסתו של מבוגר.

כל מי שמכיר ילדים מקרוב יודע, שחברת ילדים יכולה להיות חברה אכזרית מאוד.
כי חברת ילדים היא לפעמים מיקרוקוסמוס של החברה האנושית.

*

הנערים מרחוב פאל הם ילדים ככל הילדים.
יש ביניהם מריבות בלי סוף;
יש ביניהם נער אחד אחראי ושקול שהם מעריכים;
יש להם גם נער שליחויות, הלא הוא האידיוט השימושי שיש בכל כיתה: זה שמוכנים לצרף אותו כדי שיביא תועלת, ובלבד שכולם, כולל אותו, יֵדעו שהוא לא לגמרי חלק מן החבורה; טוראי בין קצינים.
ויש להם מרחב מחיה, שטח משלהם: מגרש שומם ברחוב פאל, שהם מקימים בו מבצרים וטירות, והוא הבית - בית שהוא רק שלהם.
ויש מעבר לרחוב עוד חבורה - נערי הגן הבוטני. הם קצת יותר גדולים וקצת יותר חזקים והמצפון שלהם פחות נוכח, ויש להם עניין במגרש ברחוב פאל.

ובכן, מלחמה.

ואל תצחקו: אולי בפצצות חול והיאבקויות ולא בנשק חם, אבל באותו פטריוטיזם ובאותה הקרבה עצמית.
- התדע, מה זאת מולדת?
- אדע, חבר קומבאט.
- נו, ענה...
- זוהי ברית המועצות שלנו, הטריטוריה שלנו.
- שב.
שאלתי שני:
- ואתה, כיצד תענה?
- מולדת זהו... המקום בו נולדתי... נו, איך לומר זאת... הסביבה...
- שב. ואתה?
- מולדת? זו הממשלה הסובייטית שלנו... זוהי... נו, ניקח למשל את מוסקבה... הנה, עכשיו אנחנו מגינים עליה. אני שם לא הייתי.. אני לא ראיתיה, אך זוהי מולדת...
- משמע, שאתה את המולדת לא ראית?
הוא שותק.
- מה זאת איפה מולדת?
החלו מפצירים בי: הסבר נא!
...
- עכשיו הבנת, מהי המולדת?
- לא, חבר קומבאט.
- המולדת - זה אתה! הרוג את זה שרוצה להרגך! למי זה דרוש? לך, לאשתך, לאביך ולאמך, לילדיך!
אז כן, נערי רחוב פאל לא נלחמים על המולדת. הם נלחמים על מגרש עירוני שומם שלא שייך להם אפילו, ושבבגרותם ינטשו אותו ממילא; אבל המולדת היא לפעמים תחושת הזהות, היחד, השותפות, הידיעה שיש לך מקום בעולם; ועל הזכויות האלה נלחמים נערי רחוב פאל בלהט האידאולוגיה של פרנץ מולנאר.
(שהוא, בינינו, קצת יותר מתקבל על הדעת מהלהט הקומוניסטי של 'אנשי פאנפילוב'. במאמר מוסגר.)

יש לנו מלחמה, ויש לנו גיבור.
הגיבור של נערי רחוב פאל הוא הטוראי היחיד שביניהם, נמצ'ק.
הוא קטן, קל להיעלב, פחדן קצת ונכנע באופיו; בתחילת הספר הוא הזכיר לי בדיחה יהודית -
שני יהודים הולכים ברחוב. באים מולם שני גויים חסונים. אומר מוישה ליענקל:
- מוישה, בוא נברח! הם שניים ואנחנו לבד!
נמצ'ק לא משתנה שינוי ניכר במהלך הספר. הוא עדיין מרגיש כמו טוראי, הוא לא מעז להסביר את עצמו.
אבל הגרונד - המגרש ברחוב פאל - חשוב לו כל כך שהוא חורג מגדרו.
והגבורה שלו מפליאה כל כך ומדהימה כל כך דווקא מפני שאינה נשענת על כוח פיזי או על עוצמה אישיותית. נמצ'ק הוא גיבור כי אין לו ברירה; כי הגרונד הוא מרכז עולמו; כי כשלוקחים לך את הדבר הכי חשוב בעולם, כל ישותך מתקוממת, פחדן ככל שתהיה.
ההברקה של מולנאר, לבחור את נמצ'ק כגיבור ולא את בוקא למשל, מעניקה לספר את רוב קסמו.
והשאר?

כתבתי פה פעם את דעתי על ספרים כמו "השמנפופים והחדחוטים", "המלחמה האיומה על החמאה", "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" ו"וגר אופנהיימר עם מרזל". אה, אין ספר כזה. מעניין למה.
בכל אופן, דעתי היא שהספרים האלה נאיביים וקצת טיפשיים.
כי מציגים סימטריה בין הצדדים הלוחמים, ואי הבנה - או התעקשות קטנונית - כסיבה לכל המלחמות.
בעוד שהמציאות היא לעתים רחוקות סימטרית, ויש בה לפעמים אינטרסים מנוגדים ולא רק אי הבנות, מאבק על זכות קיום ולא סתם קטנוניות.
"הנערים מרחוב פאל" מציג מלחמה הרבה יותר מדויקת ומשכנעת.
כי יש כאן טריטוריה של קבוצה מסוימת, שקבוצה אחרת משתלטת עליה שלא בצדק - בסיס ללא מעט מלחמות מחוץ לספרות;
כי יש כאן במובן מה את אלו שהצדק איתם ואלו שפועלים נגדו, אבל גם ביניהם יש גילויים של טוב וגם בהם מתגלות תכונות נוגעות ללב;
כי גם הרוע הוא מורכב, ואף על פי כן יש כאן רוע, ומולנאר לא נרתע מלהצביע עליו ולא עוטף אותו במילים יפות.
ומעניינת מאוד הבחירה של פרנץ מולנאר לתת למנהיג נערי הגן הבוטני, פרי אץ', את שמו הפרטי.

"הנערים מרחוב פאל" הוא ספר נוגע ללב, עצוב, מצחיק ושוב עצוב.
ונאומו של נמצ'ק בגן הבוטני הוא בין הקטעים היפים שקראתי, ונמצ'ק עצמו הוא אחד הגיבורים שלי בספרות.
ספר מקסים שאני גאה על נוכחותו במדף וחצי שלי.
שראוי להימצא גם בשלכם.

*

ל"נערים מרחוב פאל" יש סוף עצוב משהו, אולי אפילו ציני.
אבל אם אנחנו מדברים על סכסוכים, הוא מעניק לי תקווה יותר מכל הספרים האחרים שהזכרתי למעלה.

זהו ספר על שייכות.
הביקורת הזו היא על זרות.
שני צדדים של אותו מטבע. אולי אפילו אותו צד. טבעת מביוס.

קירות ביתי כיסו ספרים, נשפכים על צידי ספות הסלון והשולחן הגדול. זה מה שעשיתי כילד; קראתי.
באנגלית.
וגדלתי, ועברתי ממקום למקום, ויום אחד ישבתי עם חבריי מסביב לפיתות ודיבורים, והבנתי שאני האנגלו-סקסוני היחיד. דיברנו על ספרים, ואני - אני העילג. אני לא ידעתי דבר.
כי כולם קראו בעברית.
באו זרים במקדשי. באתי לביתי והייתי לזר.
איזו אירוניה: אני שקראתי יצירות פאר של אנגליה וארצות הברית בשפת המקור צריך לתרגם את דבריי לעברית. גילי בר-הלל קשרה קשר על ג'יי קיי ראולינג, רנה ליטוין כסתה את לואיס קרול. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית.
ותחושת הבושה, הניכור, הנחיתות. אני תמיד אהיה כאן, צעד אחד מאחור.
לא שלא ניסיתי להשלים: דיברתי אתם, למדתי להעריץ (בזכות וברצון!) את גילי בר-הלל, לדבר על תרגומים שונים לשר הטבעות, להכיר ביטויים עבריים ולהגי שפת לעז עברית.
וקיבלתי רשימות קריאה.
אריך קסטנר, פרנץ מולנאר, מיכאל אנדה. שלום עליכם, שולמית לפיד. הכל בגללם, שמונה בעקבות אחד, חוד הכישור.
יעני, Spindle's End.
וידעתי גם אני שאין הקומץ משביע את הארי, ואין פוטר אותי ממלאכתי, על אף שלא אוכל לגמור.
והבעיה היא, שאהבתי אותם, אתם מבינים? זה היה ביתי, רק שעתה הייתי זנב הארי.

ספריותיה של ישראל מלאות תרגומים לספרי ילדים אירופים, מתחילת המאה העשרים; דברים שלא הגיעו לארצות הברית. לפחות לא אליי.
הם שונים. הם כל כך...אירופים.
כמובן שהסגנון קצת old fashioned, מיושן כלומר. אבל זה יותר מזה. שלושה שברים, בעצם: החבורה, והחבורה השנייה, והמלחמה ביניהם.
שייכות.
נדבר, לדוגמא, על הכיתה המעופפת, מאת אריך קסטנר.
קודם כל, הספר הוא לא על ילד מסוים, לא בדיוק. הוא על חבורה. כמובן שיש אחד שהוא הגיבור; אינני חושב שאפשר להתחמק מגיבור בלי מאמץ רב. אבל הסיפור הוא על החבורה שלו. על החבר'ה, הקבוצה. אנחנו.
זה מוליד דמויות שטוחות, מפני שצריך לאפיין מספר רב של דמויות בדפים מועטים. יש את השמן, הבריון, את הקטן, הפחדן, את הסרקסטי, הנושך. השמות משתנות קצת; העיקרון זהה. בשלב מסוים הסרקסטי מגלה שמתחת לזה הוא משהו יותר, הפחדן מתגבר על פחדיו, אתם כבר יכולים להשלים את המשפט. אבל תמיד יש חבורה. אין גיבור לבד. חזק ואמץ!
אגב, בחבורה אין בנות, לרוב.
וכל קבוצה, בהגדרתה, היא לעומת אחרים. תמיד יש את היריב. הגימנסיה, הריאלי. והם לא אנחנו, ואנחנו לא הם.
ואם יש אנחנו, ויש הם, אז יש גם מלחמה.
זה כל כך אירופי, כל כך מאה התשע-עשרה, כל כך לאומי. זה אנשים שעוד לא חוו את מלחמות העולם. לפעמים אני חושב שישראל כולה לא חוותה אותם, עד היום. רק שואה, בלי המלחמות.
יש ספר אמריקאי, בשם "שלום נפרד". לומדים את זה בספרות כיתה ז', או ט', אומרת אמא שלי. הספר מדבר על השנאה שתמיד קיימת לאחר, את הצורך היסודי שלנו שיהיה אחר. בלעדיו אנחנו אבודים.
הגדרתו של האני הוא על ידי האחר. ואז אנחנו מנסים לשבור אותו. לנצח. שתמיד יהיה מי שמתחתינו.

אבא שלי קרא את הכיתה המעופפת באנגלית השבוע. הוא הופתע מהאלימות. גם אני מכיר אלימות בספרים. אבל הוא נוראי, כלומר, מבחינת הדמויות. זה אירוע טראומטי. ספר שלם יכול להתפתח מפעם אחת שהגיבור קיבל בוקס. מהפחד והשנאה (העצמית?) וכל הבושה והתסכול שחוויה כזו מקנה.
בקסטנר, הם מרביצים אחד לשני. כי זה מה שקורה, כי החבורות (מוטעם על ה-ח') נלחמות. זה לא מפריע לאף אחד; זה לא משנה למישהו כלום, עצם האלימות. זה פשוט שאלה של האם ניצחנו.
אני לא יודע, אף פעם לא הייתה לי חבורה. היו לי חברים, אדם לאדם.
אולי דווקא זו היתה החבורה הראשונה שלי, חבורה זו שלימדה אותי מה זו חבורה. אבל אני לא הפסקתי להרגיש בחוץ. מרגיש לי שזה דבר מהותי באדם: תחושת זרות. לכן מתחברים לחבורות מלכתחילה. מעניין אם הם יסכימו, או שהם חושבים שדווקא אפשר להשתייך. שברור שכן.
אני כל כך רוצה להיות שייך.

הנערים מרחוב פאל הוא ספר יפהפה. הוא אירופי, כפי שתיארתי, אבל עם טוויסט. כי הגיבור הוא הקטן, שמראה שהוא גיבור כארי, שהוא מתעלה על כולנה. אבל הוא משלם מחיר.
מולנאר מודע למחיר. הדמויות שלו מודעות למחיר, במיוחד פריץ, האנטי-גיבור הראשי. הדמות שקרא לו מולנאר על שמו.
אבל האם ברור שזה לא היה שווה את זה? הוא הציל את המולדת שלו, את פיסת האדמה הזרוקה עליה קבעו נערים אלו את ערכם ואת זהותם, חבורת נערי רחוב פאל. האם, בסופו של דבר, מולנאר מתנגד לעצם מערכת הערכים שהוא עצמו מציג?
בסרט "גלדיאטור", זועק הלדיאטור לצופים, ידיו אדומות מדם יריבו: "אתם מרוצים? אתם משועשעים? הלא את זה באתם לראות."
והמשפט כמובן שייך גם לנו, כי אנחנו רואים ונהנים. אבל אנחנו רואים ולומדים להתנגד לאלימות הראווה. אנחנו לומדים שלא להיות כמו הסרט. הסרט מלמד אותנו להיות נגדו.
נכון?
האם מולנאר בסוף מתנגד? האם כל החבורות, האם הקבוצות היו טעות מלכתחילה? או אולי יש ויש, ואני שכחתי לשונכם. השאלה הזו חובטת בי שוב ושוב. האם יש לנו דירה יחד, או שכל אחד יפנה לבד לדרכו? האם יש שפה משותפת בין בני אדם שדוברים שפות שונות, בין אם עברית ואנגלית, בין אם עברית ועברית?

כי הנקודה היא שאי-אפשר להשיג אותם. אי-אפשר למחוק את הפערים, לגשר על כל תהום. העקוב לא יהיה למישור.
הניסיון הנואש להידמות מלאה הוא - נואש.
ואז השאלה שנשארת היא, האם להישאר בכל זאת. האם החברות יכולה לנבוע מתוך ההבדל, או שההבדל מנוגד לחברות? או שמא זו בכלל לא הנקודה. אולי זה פשוט בני אדם.
נפגשים. אוהבים. בוחרים להיות ביחד, באופן כזה או אחר.
יש הבדל בין חבורה לחברים?

זהו ספר טוב. תקראו אותו, ותחשבו עליו. ותחזרו אליי, אולי, ותגידו לי שעוד אפשר להיות חברים, או תגידו לי שאבדה תקוותנו.
אולי מזה יבנה בינינו קשר, גשר.
אולי מזה נבנה לנו בית.

יום מחלה טיפוסי, שוכבים במיטה משועממים, מגלים שאין מה לקרוא ומתחילים לחפור בכל הבית.
אבא תמיד חפר לי על הספר הזה וכבר בגיל קטן ניסיתי לקרוא את ההתחלה ומיד נטשתי, אז אתמול ניסיתי שוב. ההתחלה קצת משעממת ואז ניכנסים לסיפור.
הספר מספר על חבורה של ילדים שמשחקים במגרש (לא כזה של כדורגל! פשוט שטח אדמה) בשם הגרונד. חבורה אחרת של ילדים (שיש להם גם שטח משחק, רק פחות טוב) מאימת לפלוש לגרונד.
לפי דעתי זה ספר מדהים! יש פרקים נחמדים ומצחיקים, ויש פרקים עצובים ומותחים, שזה ממש נחמד שיש שילוב של הכל בתוך ספר אחד.
היה ממש קל להזדהות עם הדמיות, לשנוא אותן ולחילופי לאהוב אותן.
למרות שהעלילה נראת פשוטה היא מסובכת מאוד!
דבר אחת ממש הרגיז אותי! אני ניחשתי את הסוף עד לפרט האחרון כבר בפרק השני! זה ממש אבל ממש עיצבן!
בשורה התחתונה: ספר נחמד, כתוב היטב! רק חבל שניחשתי את הסוף :(

השנה מלאו 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ממרחק הזמן שעבר מזמן כתיבת ספר זה, בסוף המאה ה-19, הקריאה בו היום העבירה בי לעתים צמרמורת, על העתיד המצטייר מתוך פרשת המלחמה בין שתי חבורות הנערים. בפעם הראשונה שקראתי בספר הייתי בן 10 בערך. מהקריאה מאז זכור לי כמה הזדהיתי עם חבורת הנערים, ובמיוחד עם נמצ'ק, כמובן, כשאני משווה את מלחמותיהם עם המלחמות שערכתי עם חבריי - במגרשים השונים ליד הבית, חוצים את גדר גן השעשועים הסגור במשחק מחניים (המציאות של ילדים אשר מתים כתוצאה מהצטננות נראתה בעיני מוזרה מאד).
בקריאה היום, המפוכחת והביקורתית יותר, שמתי לב לערכי אהבת המולדת המודגשים לאורך הספר, ערכים של אומץ לב בשדה הקרב, של גאווה לאומית, אשר גם וויס היהודי מוצא בה את מקומו (אף שלא נאמר עליו כך במפורש, למיטב ידיעתי זהו שם יהודי מובהק). הסופר, הונגרי ממוצא יהודי, כתב את הספר במציאות של אימפריה רב-לאומית, האימפריה האוסטרו-הונגרית, אשר בתוכה רוחשים באותה עת רגשות לאומיים עזים, שצפויים להצית מתוכה את אש מלחמת העולם הראשונה, שתשים קץ לעולם הישן, על ערכיו הרומנטיים.
חשבתי על נערי רחוב פאל ובני דורם, שבוודאי דמיינו לעצמם מלחמה רומנטית כמו זו שבה שיחקו, בעת שיצאו לשדות הקטל ההמוני של מלחמת העולם הראשונה, שדות של מיליוני הרוגים במוות בזוי ולחלוטין לא הרואי כמו של נמצ'ק. מתוך הריסות המלחמה עלה עולם חדש, הרסני וחסר רחמים, שמיעוטים חסרי מולדת, כמו יהודים וצוענים, לא ימצאו בו את מקומם.
כיום הבחנתי גם בסאטירה שבספר, אותה כיוון הסופר אל הפטפטת המאפיינת את מוסדות השלטון (מה שנכון היה אולי לגבי בית הנבחרים תחת הקיסר) ואל האליטות האטומות כלפי השכבות הנמוכות. הנפיחות המאפיינת את צמרת השלטון ואת צמרת הצבא (חבורת השפכטל, ה"קצינים" בחבורת נערי רחוב פאל), עומדת בניגוד לאנשי המעשה - בעלי המלאכה והטוראים הפשוטים: נמצ'ק - הטוראי היחיד בצבא חבורת נערי פאל, שמעשי הגבורה שלו הכריעו את המערכה מול חבורת הגן הבוטני, ובמקביל לו גם אביו החייט, אשר אינו יכול אפילו להתאבל על בנו מכיוון שפקיד העיריה לוחץ עליו שיסיים את תפירת מעילו.
תוך כדי הקריאה חשבתי לעצמי עד כמה ספר כזה יכול לעניין ילדים כיום, לאור השפה שלו וגם לאור עולם המושגים הלא מוכר שבו. שמחתי לגלות באתר ביקורות אוהדות לספר מצד קוראים צעירים. נראה שלמרות מחסומי השפה והזמן עולים מהסיפור היפה הזה הדברים הנותנים משמעות לחיינו: חברות אמת, סולידריות, כבוד, היכולת לסלוח. מאחרית הסיפור - גורלו של מגרש ה"גרונד" - אולי עולה גם חוסר התוחלת במלחמות.

נהדר, מרגש ומקסים.
עלילה והרפתקאות והומור עם הרבה אכפתיות ואהבת אדם.
דמויות מרגשות ואמיתיות וסוף עצוב... מומלץ מאוד, גם למבוגרים שבינינו.

"יום המלחמה היה יום אביב נהדר." (עמוד 112)

את הספר "הנערים מרחוב פאל" מאת פרנץ מולנר (הוא "מחניים") קראתי בעת שהייתי בבית הספר היסודי. כמה מתאים שספר זה יהפוך לקנוני באזורינו, כיוון שעלילתו נסובה סביב מאבק על שטח. בפינת הרחובות פאל ומריה שבעיר בודפשט הצפופה והסואנת משמש מגרש ריק שמאחורי גדר הקרשים – המכונה "הגרונד" – לבוקא, נמצ`ק, צ`לה, ברבש, קולנאי ושאר הנערים מ"אגודת השפכטל" מקום כמעט יחיד שבו הם יכולים לשחק מבלי שהמבוגרים יאסרו עליהם כמעט כל הנאה. עולם סודי, מוגן השייך רק להם. זהו חזיון נדיר בכרך גדול שרק מי שנהנה משכמותו יבין את חשיבותו. גם לחברי ולי היה משטח שכזה – הפרדסים שהקיפו את השכונה¬ בהם שיחקנו בלא הפרעת המבוגרים – וגם אותו הרסו קבלנים לשם בניית בתי מגורים.

הנה נפל דבר: כנופית הגן הבוטני, ובראשה פרי אץ` הנורא והאחים פסטור בעלי האגרוף, מחליטה להשתלט על המגרש הריק כדי לשחק שם בכדור. כנופית הגן הבוטני בוטחת בכוחה העדיף, שהריה נעריה מגודלים וחסונים, ואינה מביאה בחשבון את נכונותם של הנערים מרחוב פאל להגן על מגרשם – ואת תבונתו של הנער העומד בראשם: יאנוש בוקא, נפוליאון בזעיר אנפין. סיפור המאבק - פעולות הריגול, ההכנות למלחמה ומהלך הקרבות: "עתה כבר ידעו בגרונד מתי בדיוק יגיעו חילי האויב, וידעו מה יהיה אפי המלחמה. תאות הקרב יקדה בנערים, קצרה רוחם להיות בעיצומו של המאבק." (עמוד 112) כשאני נזכר איך שיחקנו אז בחיילים ובמלחמה, וכמה רצינו אז לטעום טעמה של פעילות קרבית אמיתית, אני מחייך בעצב. כמה תמימים היינו אז, ומה טוב היה אם כך אכן היו נראות המלחמות.

לא ניתן לקרוא ספר זה מבלי להיקשר בעבותות לדמותו של ארנו נמצ`ק, הטוראי היחיד בין הנערים מרחוב פאל וידידו הקרוב של יאנוש בוקא. משוכנע אני שאני מדבר בשם כל הקוראים כשאני קובע שנעצרה נשימתנו כשנלכד נמצ'ק המצונן, וכאשר הורה פרי אץ': "זה ילד חלשלוש. לא יפה להרביץ לו... אבל... הרטיבו אותו." (עמוד 75) הנער הקטון והאמיץ, אשר מסר את נפשו מנגד למען מה שכינה: "אדמת הגרונד הטובה." (עמוד 148)

פרנץ מולנר מתאר בסיפורו היפהפה והמרגש את חייהם של ילדים בעיר גדולה, דחוסה ואפרורית, שבה הנאותיהם מטעות ורובן נובעות מדמיונם הקודח – אותן הם מממשים במגרש הריק, בין ערמות העצים של המנסרה הסמוכה. הסופר מיטיב לתאר את המערכה על "הגרונד" כאילו היתה מערכה גורלית במלחמת העולם. תרגומו של מרדכי ברקאי, העדכני והמדויק מעמיד את רחובותיה של בירת הונגריה כמו חיים לנגד עינינו: מוכר הבקלווה, בית החרושת לטבק, כתת הלימוד והמטבח בדירתו הצנועה של החיט אנדרש נמצ`ק שאליו חודרת המולת הקרב, עד כי נמצ'ק השוכב, קודח מחום במיטת חוליו, לא יכול עוד:
"נער קטן עמד לפני פרי אץ', קטן ממנו כמדת ראש. נער בלונדי צנום, שנשא שתי ידיו למעלה בתנועת אסור.
"עצר!" קרא בקול דק.
כח רחוב פאל, אשר כבר החל להתפס לבהלה, פלט פה-אחד בקול גדול
"נמצ'ק!"
הנער הבלונדי הצנום והחולה לפת בשתי זרועותיו את פרי אץ' הגדול, ובמאמץ כביר, ששאב כח רק מחמו הקודח מהתערפלות הכרתו, הפיל לארץ את המנהיג כדת וכדין."
(עמוד 129)

ספר שובה לב, מתורגם להפליא שיגרום לקורא לצחוק, להיעצב ובעיקר להיות שם עם גיבוריו – הערים מרחוב פאל. מומלץ בחום רב!!!!

"הנערים מרחוב פאל" מאת פרנץ מולנר,
באנגלית "The Paul Street Boys",
By Franz Molnar,
בשנת 1906,
יצא בעברית בהוצאת זמורה-ביתן,
בשנת 1984,
תרגום: מרדכי ברקאי,
מכיל 161 עמודים.

אי אפשר לתאר את כמות הדמעות שהזלתי בגלל הספר הזה מהיום שקראתי אותו לראשונה כנערה (עוד כשקראו לו "מחניים") ובעשרות הפעמים שקראתי אותו עד היום.
הספר יותר מנפלא. פשוט מרגש ומקסים, ספר חובה מגיל 12 בערך ועד 120. ללא ספק אחד הספרים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים.