שלשום חזרתי מנורבגיה, ובאמתחתי עוד שלושה ספרים קרואים, שמגביהים את ערימת הספרים הבלתי מבוקרים עוד יותר. ככלל, נוהגת אנכי לארוז במזוודה שלושה ארבעה ספרים. בשדה התעופה התפתיתי להוסיף עוד שניים, לבל יחסר. ממילא לא נשקפה למזוודה שלי סכנה של משקל יתר. האופנה בנורבגיה לא מי יודע מה והמחירים יקרים להחריד.
אם אתם נעשים ירוקים מקנאה, תנוח דעתכם, יפה ככל שתהיה, ארץ הנורדים דומה במקצת לתושביה, יפה, ארוכת ג

"זה לא משנה אם הסיפור קרה או לא קרה. העיקר שהוא אמיתי! סיפור הוא אמיתי אם הוא יכול היה לקרות בדיוק כפי שמספרים אותו." – <mark>אריך קסטנר</mark>

במסגרת התוכנית המתוכננת והמדוקדקת שלי להשלמת פערים ויישור קו עם הידע העולמי שנצבר על ידי דורות שלמים של מלומדים יודעי ספר, או במילים אחרות, קריאת ספרי ילדים שנתקלתי בהם במקרה, קראתי גם את הספר "פצפונת ואנטון".

לאחר שסיימתי לקרוא אותו פעם אחת, לא הייתי בטוח מה ד

ימי הנטישה

לעתים אני טרוד, כפי שקורה לי בשבועיים האחרונים, ממבחן והגשת עבודות (כן בגילי המופלג לקחתי על עצמי משימה, לחזור וללמוד). בימים שכאלה אני מעדיף לחזור לסופרים, או ספרים מוכרים, כאלה שהכרתי בנעוריי. כזהו אמור להיות <mark>אריך קסטנר</mark>, אחד מהסופרים שהיו גיבורי ילדותי, כמי שכתב את אמיל והבלשים.

לעתים אני מחפש סוגה מוכרת, כרומן היסטורי, או רומן היסטורי המשולב באמנות, בספר המתחקה אחרי יצירת אמנות

לפעמים כל כך קשה להיות בסימניה.
יש לי ימים מדוכאים, טבעי. אבל מה שעוד יש לי, זה ביטחון עצמי ממש ממש ממש באדמה. (לא אוהבת שאנשים מגדירים על עצמם "אני ככה" בלי פקפוק. ולכן אסייג: כרגע יש לי תחושה שאני מאופיינת בתסמונת זו בשלב זה של חיי)
כן, אני יודעת. לא בעיה כזו מוזרה. נפוץ וזה.
אבל לפעמים זה כל כך מדכא, אתם יודעים?
הקטע הוא שאני לא ממש יודעת איך להיפטר מזה. כאילו, אם הייתי יודעת אז...
תעמדי

החלק החשוב ביותר בספר הזה הוא ההקדמה. אני יודעת, וגם <mark>קסטנר</mark> יודע היטב, שהקדמות זה דבר שפשוט לא קוראים, אבל ההקדמה הזאת היא חשובה ביותר. הוא מספר כיצד רצה לכתוב ספר מסמר אוזניים על הים הדרומי. כלשונו, או כלשון התרגום: "ספר שבו ינקשו שיני הנמרים מרוב פחד, וינקשו גם אלה באלה עצי הדקל והקוקוס. ואוכלת האדם הקטנה, הילדה שגופה משובץ שחור-לבן, זו שחצתה בשחייה את האוקיאנוס השקט רק כדי לקנות לעצמה בסן פרנסי

בעת ביקור חפוז בפראג, התברר לי כי דרזדן נמצאת במרחק נגיעה משם. היתה לי תכנית דקדקנית היכן לבקר ומה לעשות אך ביטלתי הכל ברגע; החלטתי שאני נוסעת לעיר ההרוסה כדי לספוג את האווירה שנותרה.
לב העיר הצ׳כית היה עמוס תיירים ישראלים ועורקי הכרך הצרים היו אבוסים בחנויות ומזללות, הרגשתי שאני עומדת להקיא והרי לא לשם כך הגעתי.
עצרתי מונית ונסעתי לתחנת הרכבת. את האתרים כבר אבחר מתוך ספר שארכוש ברגע שאגיע ליעד.

אני ממשיך את הקריאה בספרי ילדים ונוער, שמתאימים יותר לתקופה הקשה שאנחנו נמצאים בה ומקשה עלי לקרוא יצירות מורכבות. יש לי הרבה "חורים" ספרותיים להשלים כי לא קראתי המון בילדותי, ומבין ספרי הילדים של <mark>אריך קסטנר</mark> קראתי רק את "35 במאי", שסבי ז"ל קנה לי במתנה פעם. אני זוכר שמאוד אהבתי את "35 במאי", ולא יודע למה לא קראתי עוד ספרים של קסטנר.
בכל אופן, מוטב מאוחר מאף פעם.
שני דברים שאהבתי ב"פצפונת ואנטון":

Der gang vor die hunde –"הליכה לפי הכלבים/ אל האבדון"- הוא הרומן היחיד שפרסם <mark>אריך קסטנר</mark> למבוגרים. הרומן מספר על האבדון שחווה פביאן, הגיבור הצעיר של העלילה, שבתחילת הסיפור חי בברלין של רפובליקת ויאמר- בראשית שנות השלושים, רגע לפני סופה הדרמטי. הרומן נכתב ע"י קסטנר בסוף שנות ה-20 ולבסוף גירסה מצונזרת פורסמה בשנת 1931.
"מאחר שכך, היום כמובן קשה אף יותר מאשר אז להבין ש"פביאן" אינו ספר "בלתי מוסרי" א

מה זה משנה שכולנו ידענו את הסוף עוד לפני שהספר התחיל?
מה זה משנה שהוא נאיבי, כי סטטיסטית- רוב ההורים הגרושים לא חוזרים לחיות יחד באושר ואושר עד עצם המריבה הבאה?
מה כל זה משנה, ידידיי?

הרי זה לא משנה כהוא-זה את כישרונו של <mark>אריך קסטנר</mark> האלוף, אמן הכתיבה וההומור.

הוא זה שטבע בעלמה גרלך את עזותה השלילית. הוא זה שהעניק לתאומות לי ואורה את עזותן החיובית. הוא יצר ידידי אמת מקסימים כגון צייר וכלב, ה