בעת ביקור חפוז בפראג, התברר לי כי דרזדן נמצאת במרחק נגיעה משם. היתה לי תכנית דקדקנית היכן לבקר ומה לעשות אך ביטלתי הכל ברגע; החלטתי שאני נוסעת לעיר ההרוסה כדי לספוג את האווירה שנותרה.
לב העיר הצ׳כית היה עמוס תיירים ישראלים ועורקי הכרך הצרים היו אבוסים בחנויות ומזללות, הרגשתי שאני עומדת להקיא והרי לא לשם כך הגעתי.
עצרתי מונית ונסעתי לתחנת הרכבת. את האתרים כבר אבחר מתוך ספר שארכוש ברגע שאגיע ליעד.
הבוקר היה אפרורי וקר, קניתי קפה דלוח, דקה לפני שהרכבת יצאה מהרציף והתיישבתי במחלקה השנייה.
לאחר שעתיים וחצי יצאה השמש מבין העננים וקדמה פני.
הייתי בארץ אחרת, בעיר אחרת ומצב רוחי השתפר.
כשנכנסתי לחנות הספרים בתחנה המרכזית קידם את פני מדף שלם של ספרי ילדים ומיד ידעתי מאיזו נקודת ציון להתחיל.
שם הספר בו נתקלתי היה: Pünktchen und Anton ומיד נזכרתי בסיפור המלבב שקראתי בילדותי על ״פצפונת ואנטון״.
אריך קסטנר כתב ספרים לילדים תמיד עם חיוך וקריצה על אף שהתייחס אליהם לגמרי ברצינות. עמדתו כלפי העֲלוּמִים הייתה שובבה, קונדסית אולי משום שזכר היטב את נעוריו שלא היו קלים: החינוך הנוקשה משהו, הכללים הקפדניים, היקיות הגרמנית ששררה בכל.
דפדפתי בכרך, נהניתי מהאיורים העליזים ונזכרתי שפעם קראתי איפה שהוא, כי גר בסביבה. הייתכן וביתו פתוח למבקרים?
שיחה נעימה עם המוכר האדיב והייתה בידי כתובת למוזיאון על שמו, לא רחוק מהמרכז.
מסקרנות הלכתי לבדוק. הבית היה מהודר באיפוק ובאותו יום ביקרה שם איזה ״כיתה מעופפת״ מבית ספר שכנראה היה ממוקם בסביבה.
הצטרפתי להרצאות כאחת מן המניין והקשבתי בעניין.
יצא לי טוב; הגרמנית שבפי המדריך הייתה רגועה ובקצב שהתאים לי.
הוא הסביר על ילדותו של הסופר המוערך שאמנם בא ממשפחה צנועה ודלת אמצעים אך להוריו היה חשוב שימשיך ללמוד ולהשכיל.
הוא למד הוראה אך בחר שלא לעסוק בה, כתב לעיתון ופרסם שירים לא רעים כלל. המנחה המשיך והמשיך, עבר ללהג על ספריו ואני פרשתי מהחבורה כדי לבחון תערוכת אילוסטרציות יפהפייה מעשה ידיו של ולטר טרייר, מאיירו הקבוע של קסטנר.
מה שלא ידעתי אז, (וגם לא היה שום אזכור לכך במוזיאון החביב והסכריני) היה אודות קיומו של הספר: ״פביאן״, סאטירה שכתב למבוגרים.
הכרך שיצא כעת במהדורה עדכנית בשם: ״אל האבדון״ בהוצאת ספרית פועלים מספר אודות בחור בשם יקוב פביאן העובר מעיירה מנומנמת לברלין של שנות העשרים המאוחרות. לאחר ההפסד המשפיל במלחה״ע הראשונה, אבדות בנפש וחשבונות בנק מרוקנים, האווירה בעיר-האם מלנכולית למדי.
אנשיה בעלי מורל ירוד, מבולבלים ורגשותיהם מאובנים: הם אינם מסוגלים
לחוש חמלה, לגלות הבנה או להיקשר איש אל רעהו בקשרי ידידות או אהבה.
הם שורדים מיום ליום משתכרים במסיבות ומתנסים בחילופי זוגות.
אין דין ואין דיין, הם חשים שקיצם קרב וזאת היא התחלת הסוף ואולי לכן מרשים לעצמם מותרות ללא סייגים.
אך גיבורנו, על אף השתכשכותו בביצה הגדולה וסקרנותו מרוֹהֲבָהּ של המטרופולין אינו טובע ברפשה ולא מתבהם כשאר אזרחיה.
הוא נותר מוסרי כלפי חבריו וסביבתו ובעצם משמש כמדריך ידידותי לקורא בעיר החטאים ההולכת ושוקעת בטומאתה.
אינני יודעת מדוע, באופן מוזר למדי נזכרתי בספרו של שטפן צוויג ״העולם של אתמול״. הוא החל לכתוב את דברי נבואתו בשנת 1934 כאשר ״אל האבדון״ ״נולד״ בשנת 1931 מכאן נובע ששניהם חזו במתרחש על אדמת גרמניה, בקטסטרופה ההולכת ומתהווה והיטיבו לתארה, כל אחד בדרכו שלו.
צוויג המנומס, הדקדקני והקודרני וקסטנר החצי-פרחח אשר הצליח לפלפל את יצירתו בסרקזם נפלא, תיאורים משעשעים ומעשי עוועים.
האחרון הצליח לקרקע את תשומת לבי לאסכולות העבר, לתרבות הנמקה ולכאוס ששרר באותה עת והחריף בפרוץ מלחה״ע השנייה.
הקריאה לא הייתה חלקה עבורי ופעמים רבות נתקלתי במהמורות:
מעשים נלוזים, בלתי הגיוניים ואכזריות מיותרת אך כך גם היו החיים באותה תקופה.
קסטנר לדעתי סופר מהימן ומעניין וההיסטוריה כפי שנראתה דרך עיניו בהחלט שווה הצצה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![העלמה אלזה [מהדורת 2022]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1007434.jpg)
