בתקופה הקצרה שבין 1866 ל- 1880 נכתבו ברוסיה הצארית דווקא, מדינה אוטוקרטית שרוב אוכלוסייה אז אנלפבתים, ארבע מיצירות המופת של הספרות העולמית: החטא ועונשו, מלחמה ושלום, אנה קרנינה והאחים קאראמאזוב.
כ-30 שנה אחרי שקראתיו לראשונה, שבתי אל החטא ועונשו ולא הצטערתי על הקריאה החוזרת. הספר אותו ספר, אך הקורא אינו עוד אותו אחד.
רודיון ראסקולניקוב, סטודנט מזה רעב, שאימו מקריבה את פרוטותיה המעטות לטובת קיומו

אומרים שדוסטויבסקי יודע לתאר את נפש האדם, להביא סוגיות של מוסר בספריו ועוד תארים ההופכים את הקריאה (המאוסה) לזורמת יותר ובעלת ערך רב יותר. האם המקרה שלפנינו אופייני?
אופייני אם לוקחים בחשבון שזה סיפור מבולבל, מטורלל ולגמרי לא משוכלל. סיפור קשה לקריאה, 469 עמודים צפופים בתרגום האלמותי של וולפובסקי משנת 1961, שדורות של תלמידים נדרשו ללמוד ממנו ובו והיאוש היה גדול ורב.
אם כן, איזה נפש של איזה אדם מ

יש רגעים בחטא ועונשו שבהם נדמה כי הרצח איננו אלא רעש רקע. גרזן מונף, גוף נופל, דם נקרש אבל שם רק מתחיל הסיפור והספר עצמו מסרב להישאר בזירת הפשע. הוא בורח ממנה כמעט מיד. כאילו גם דוסטוייבסקי יודע שהשאלה איננה מי רצח, אלא מי העז להפוך רעיון למבחן מטאפיזי. מדובר בפואטיקה של כתיבה בעיני. כתמיד אני מתחבר לסופר הזה בנימי נימי.
זו אולי הסיבה שהספר מרגיש לי כהד לאחים קרמזוב. זה כמובן לא המשך עלילתי, אלא

ראסקולניקוב נצור בתוכי, נצור היה שם עוד לפני קראתי בספר זה, לפני בכלל שידעתי כי באפשרות נפש כגון זו להימצא בעולם הזה. כמובן שאין זו דמות קלה לאהבה, אין זו דמות קסומה כזו בעלת חיוך קסמי נסוך על פניה, אלא אחת מורכבת ביותר בלי שום הקלות על הקורא, בלי שום הקלות על אף אחד, בסופו של דבר גם לא על עצמו. דמות מגעילה, אך מלאת חן, נדיבה, אך כעוסה וזעופה, מלאת חיים, אך ללא כל חיים.
כרגע, אחרי מסע ארוך יחד עמ

לא קראתי בעבר את ספריו של דוסטויבסקי. ברשימה (באנגלית) שהגיעה לידי קראתי המלצה לקוראים לפתוח את הקריאה של ספרי דוסטויבסקי דווקא בספר הזה. מצאתי לשמחתי תרגום לעברית. זהו ספר קצר, כתוב בסגנון מעט ארכאי, שנדמה לי שהתרגום לעברית עושה לו עוול - הוא ישן מידי ונדמה לי שזה מוסיף עכירות לעדשה. מציע למי שעומד בפני הקריאה לשקול קריאה של תרגום לאנגלית.

ספר מרתק. חושף בכנות חודרת את סכנת שכרון הגבהים של בעלי הכח השיפוטי, שציפיות ההמון וכמיהתו לצדק ומוסר יוצרים סביבם הילה זוהרת. הם, בעלי הכח, מתפתים להאמין שאכן הם סוג של מלאכי עליון אך באמת הם בני אדם בהכחשה. והכחשה זו מונעת מהם תיקון, הודאה בחולשה או קורטוב של ענווה היכן שנדרש הדבר. הם מונעים משאיפת כבוד ומעמד וונתונים להשפעת אינטרסים, חדורים יצרים של תחרות, דימוי חברתי, מעמד וחתירה לעליה בדרגה.

טוב, ובכן קראתי את הספר הזה פעם ראשונה בגיל 16 (למדנו עליו בשעורי ספרות) והאמת הוא לא הותיר עליי שום רושם, למעשה לא ק ר א ת י אותו ממש אלא רפרפתי עליו במהירות בזוכרי רק פרטים מעטים. אני זוכר שרבים בכיתתי שנאו את הספר (רובם קראו את התקציר במקרה הטוב), ובמבט לאחור אני יכול להבינם. הספר קשה, ארוך כתוב בשפה ארכאית (אז עוד לא היה את התרגום החדש מ-93') ומתאר עולם זר ולא מובן לתלמידים של סוף המאה ה-20 (ה

החטא ועונשו. בכוונה אני כותב את חוות הדעת הזו במהדורה הישנה, בתרגומו של ולפובסקי.

המפגש הראשון שלי עם יצירת הענקים הזו הייתה בגיל 16. באחד מימי החורף הגשומים המעטים בתל אביב, בגדיי רטובים כהוגן, נעליי ספוגות רטיבות לחלוטין, ושערי נוטף מים, צעדתי פנימה אל תוך הספרייה הקרובה לביתי וחיפשתי אחר מדף ספריו של דוסטוייבסקי. כך נתקלתי במהדורה ישנה של החטא ועונשו, מלאה דפים מצהיבים ומריחה כמו רומן רוסי ע