1. בתוך היער

בתוך יער מסודר,
על צמרת עץ ערום ומכוער
עומד לו קן.
הקן רעוע ועשוי מזרדים
שליקטה האם בקור האימים.
ובתוך הקן נמצאים שני גוזלים
מוגנים על ידי אימם,
נמצאים במקום חמים.

בתוך יער מסודר,
במקום כל כך קר,
נושבת לה רוח עזה,
והקן מתרעד ובמקומו זע.
אז פורשת האם את כנפיה
ודואה בתאוצה
אוספת את הזרדים
שנפלו בשבי לרצפה.

בתוך יער מסודר,
באיזור בודד וזר
צועדת שיירה,
בנפש מפוחדת וברגל יחפה .
אותם הזרדים מתנפצים תחת רגליהם
שורטים שריטה עמוקה
כמעט ועד לעיניהם.
ומבין כל האנשים,
צועדים להם אם ושני בנים
אין להם נוצות וגם לא מעילים
שיגנו עליהם מפני הגשם האלים
האם ממלמת מילות חיבה וחובקת לבניה,
משתמשת בחום גוף אנושי
במקום שבו אכזריות היא ערך ראשי

בתוך יער מסודר
אפוף גורל רע ומר
מזדעקת הדממה
ומתערבלת בכפור עם פחד ואימה
אך לדממה יש יריבה
חדה ומהירה,
זוהי קולה של הירייה.
ואז, ברעד קל ובצווחה רמה
נופל הקן אל האדמה.

בתוך יער מסודר
שבו אף זמיר כבר לא שר
שרועים על האדמה שני גוזלים
תמימים,רועדים
ואיתם גם אם, שני בנים,
ועוד 3000 יהודים.

נכתב לפני 7 שנים ו-7 חודשים

2. שמיים של לפנות הבוקר

יש משהו מנחם בשעות שלפני הבוקר. שעות הביניים, אני אוהבת לקרוא להן- בין דממת הלילה להמיית הבוקר, שעות המעבר מכבישים מיותמים לשורות קולניות של רכבים.
יש משהו מרגיע בלדעת שצלחת את הלילה הבודד- למרות המחשבות והפחדים והחששות והדאגות, לדעת שאתה מסוגל להתגנב למרפסת, לעצום עיניים ולספוג אל הריאות ואל הלב את אוויר הלילה הקר, אוויר מלא דמעות ותקוות חדשות. לפרוס ידיים קדימה
ולחוש את מגע האבן הקרירה מתחת לאצבעות.
להנות תחילה מהדממה, כאילו העולם עוצר לכמה רגעים רק בשבילך, מרשרוש הרוח בצמרות העצים, וכשמגיע הרגע- להאזין לכל ציוצי הציפורים.
לא יודעת איך להסביר את זה, אבל יש משהו בלפקוח את העיניים ולראות את כל מה שמתרחש סביבך , למרות שהכל כל כך דומם בשעה הזו- אלו אחד מן הרגעים בהם אתה מרגיש לבד בעולם מבלי להיות בודד.
יש אנשים שאוהבים שקיעות, אולי הם מאמינים שמפגן הקרניים הבוהקות יעוורו ויכהו את חששותיהם ,או שהם מקווים שיחד עם השמש, כל הבעיות שלהם ישקעו בים. אותי הן מעציבות.
ובאשר לאנשי הזריחה, שרואים בה התחלה חדשה ועלייה מתוך החושך, לי היא רק מזכירה ששוב שכחתי לישון בלילה.
אני מעדיפה את השמיים של לפנות הבוקר - אין בהם טיפה של התנשאות- שום זכר לגווני האדום והכתום העזים של החמה. גם אין בהם מן השחור המהפנט, זרוע הכוכבים של הלילה, דומה לאבן חן מעוטרת ביהלומים קטנים. יש בהם ענווה מסוימת, תחושה של רוגע ופשטות. ולמרות כל זאת, לעולם לא יהיו שמי לפנות הבוקר של אתמול דומים לשל מחר- תמיד מחליפים בין גוונים שונים של כחול, סגול ולבן.
אז נכון, הם אולי לא סמל להיעלמות הצרות או להתחלה חדשה, אבל השמיים בשעות האלו , לעניות דעתי, מסמלים את חיי האדם בצורה המדויקת ביותר- גם אם ישתדל לחזור על אותה שגרה במשך ימים ארוכים, לעולם לא יהיו לאדם שני ימים זהים בחייו, תמיד יהיה משהו ייחודי ללמוד, מציאות שונה לחקור ואהבות חדשות לחוות.
השעות האלו זקוקות ליותר תשומת לב, אתם תופתעו מהרגשות שהן עלולות לעורר בכם.

נכתב לפני 8 שנים ו-3 חודשים

3. הודעה שמחה ללא כותרת

אחי היקר, אני מרגישה קצת נדושה, יושבת וכותבת לך מכתב כמו זקנה, זה פשוט שהגעגועים היום לא נותנים לי מנוחה.
אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, בכל פעם שיצאת מהבית במדי הזית שלך, דמיינתי לעצמי את הפעם הבאה שבה תחזור- כשאני אשמע את צלצול הפעמון אני ארוץ במדרגות, אדלג שתיים שתיים, וכשאגיע למדרגה האחרונה, זאת שהתעקמה, אני אראה דמות תמירה, ירוקה ומטושטשת מבעד לדלת הזכוכית העמומה. ואז אני ארוץ בכל כוחי כדי לפתוח לך את הדלת, אך כמו תמיד, אמא תצליח להגיע לפני. היא תקבל את פניך ותעטוף אותך בחיבוק שלה, ורק לאחר שתרווה את צמאון הגעגוע שלה, אני אוכל לפלס את דרכי אליך ואתה תרים אותי בזרועותיך, תסובב אותי באוויר ותגרום לי להרגיש מיוחדת.
ככה התנהלתי חודשים על גבי חודשים, מדמיינת לעצמי את אותו הרגע, עד שביום שישי אחד הפעמון צלצל.
רצתי במדרגות, מדלגת שלוש שלוש, והגעתי למדרגה העקומה, מתנשפת ומצפה למצוא מולי את דמותך.
ואכן הייתה שם דמות ירוקה, אבל היא לא הייתה לבדה, היו שם שלושה.
זה היה נראה לי מוזר, אז התחלתי להתקרב לדלת לאט לאט ובהיסוס קל, וגם הפעם אמא ניצחה.
ציפיתי למצוא אותך בין זרועותיה, אבל כל מה שהיא אחזה היה מכתב. לא הבנתי מה קורה פה, איפה אתה? איפה אחי הגדול?
הסתכלתי על שלושת הגברים שעמדו בפתח הדלת, ומבטם בישר רעות. הם הסתכלו על אמא במבט מהול ברחמים, ובארבע מילים גרמו לה לקרוס - ״נפל בעת מילוי תפקידו״
לא הבנתי, בחיי שלא הבנתי מה קורה. ניסיתי לשאול את אמא, אבל היא הייתה במקום אחר, מנותקת מהעולם, אז פניתי לאחד הגברים ושאלתי אותו. הוא הסתכל עליי בכאב ואמר לי שהלכת, להרבה זמן, ואתה כנראה כבר לא תחזור.
מה זאת אומרת לא תחזור? הרי הבטחת לי שבפעם הבאה שתבוא, תלמד אותי לרכוב על אופניים! ואחר כך נצא לטיול ותספר לי סיפורים, על כל מיני דמויות של אבירים ,שמביסים דרקונים עם חרבות ומצילים נסיכות!
אמא הטילה עצמה על הספה, מפספסת בסנטימטר את הרצפה. עיניה עצומות מנפיחות ופלג גופה העליון נע קדימה ואחורה.
פניתי אליה ופניתי לגברים,וכשהם לא ענו לי פניתי לאלוקים, ודרשתי לדעת איפה אחי הגדול ? האם ארבע מילים יכולות למחות את כל קיומו??
אף אחד לא ענה לי. כנראה שהאביר שלי הפסיד בקרב מול הדרקון.
יצאתי לחצר בצעדים זועמים ופניתי לעבר המחסן, ואחרי שערימות של צינורות ומסמרים נפלו עליי, הצלחתי להוציא את זוג האופניים החדש שלי. את המגינים והקסדה השארתי שם, כי הסברת לי שגם לך יש מגנים, ששומרים עליך מכל משמר, ואם הם לא היו מספיק טובים בשביל להגן עליך, הם גם לא טובים בשבילי!
עליתי על האופניים, כשרגליי ומוחי לא נחים לרגע והרגשתי את הרוח הקרה מכה בפניי.
בזמן שדיוושתי הרגשתי דמעות חמות מציפות את עיניי. אני לא בוכה, כך ניסיתי לשכנע את עצמי. זו רק הרוח. פתאום, בלי הודעה מוקדמת, נתקעתי באבן קטנה. האופניים נפלו לקרקע ואני איתם. נשארתי כך,שרועה על האדמה, עם שריטה קטנה בברך וחבורה עמוקה בלב, ובכיתי. בכיתי בכי זועם ומלווה בצרחות,כי הבטחת שתלמד אותי לרכוב על אופניים, הבטחת לשיר לי שירים ולספר לי סיפורים, הבטחת שתמיד תשמור עליי. אחרי היבבות והצרחות והיללות, הגיע הבכי השקט, הבכי הכי כואב שיש - בכי שמבין שאחי הגדול הלך - וכבר לא יחזור.
אחי, במשך שנים כעסתי עליך, ועל המלחמה ועל העולם, ועל כל מי שלקח ממני אותך
אבל היום, אני פתאום מבינה- אולי הלכת ממני בגופך , אבל רוחך נושבת סביבי תמיד!
היית שם כשקול פנימי קרא לי לקום, לנגב את הדמעות ולהמשיך לרכוב
וכשהיו מציקים לי בבית הספר, אתה היית זה שגרם לי לעמוד על הרגליים ולהפנות להם את גבי.
בכל טיול היית איתי, בפרפרים הצבעוניים, ברוח הקרירה. היית שם בחופתי, מסתכל בהתרגשות על אחותו הקטנה.וכשירד אז גשם קל, לא הבנתי איך זה הגיוני בחום של יולי בכלל. היום אני מבינה שזה היית אתה, משקיף עליי מלמעלה, מלאך בין מלאכים, ומזיל דמעה.
אתה יודע, זה מצחיק, כי דווקא היום כשהגעגועים שלי חזקים מאי פעם, אני מרגישה אותך קרוב אליי יותר מתמיד. ככה, כשאני שוכבת בחדר הלידה, ובידיי תינוק קטן וכחול עיניים, עם זיק של שובבות שמזכיר את דודו.
אני מסתכלת על צרור החיים הקטן הזה, ואני מבינה, שאולי ביום אחד נעתקה נשימתך מפיך, אבל נשמתך לא נדמה לעולם.
אחי היקר, היום הבנתי שאתה חי יותר מאי פעם, מפני שהחיים ממשיכים להתקיים בזכותך, ואתה ממשיך להתקיים בכל דבר בו יש חיים.
נשמתך לא הסתלקה לה מכולם, היא פשוט הפכה להיות חלק מנשמת העולם.

נכתב לפני 8 שנים ו-4 חודשים

4. הודעה שמחה ללא כותרת

כאן גווע צחוקו של ילד,
כאן קולו נדם.
במקום הזה התחלפו אגמי הקיץ
בשלוליות של בוץ ודם.
לא עוד עצים עבי גזע וצמרת,
שעליהם מתנדנדים ילדים.
רק עצים כחושים ורזים
כמו בבואה למראה הצועדים.
את היער הזה לא ימלאו ריחות של בית
עמוס בתבשילים,
אף לא יעלו סלילי עשן
מסירים מהבילים.
כאן יש רק אבק שריפה
צורב נחיר ונפש
העשן עולה מאש פנימית
הוא עולה מאש הרגש.
וכשיירד הליל
ואיתו תבוא החשיכה
ללא מיטה גדולה עם כר,
או אם שתכסה אותו בשמיכה
יפול הילד בצרחה אל האדמה הלחה,הקרה
רווי כאב ופחד,
צמא לחום ואהבה
שהתנדפו להם כך יחד.
אז יעצום עיניו הילד,
ולו רק לרגע קט
ישמע בת קול מבין העצים
לוחשת שיר ערש, לאט לאט -
״נום ילדי, נום, עצום עיניך ושן״.
יעצום עיניו לעד,
לא ישמע עוד שיר וזמר
הלילה יתכסה בבוץ רטוב
ולא בשמיכת הצמר.
כאן גוועו חייו של ילד
כאן גורלו נחתם
ביער הזה נקבר צרור חיים
שסיפורו, בטרם עת, תם.

נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים

5.

נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים

6. הודעה שמחה ללא כותרת

נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים

7. 23,320 חיילים

הרצאה מאת חברת הכנסת שולי מועלם, אשר איבדה את בעלה בעת מלחמה, גרמה לי להיזכר במשהו שכתבתי לא מזמן.
כואב לחשוב על חיים שנקטעים כל כך מהר, חיים שנקטעו בעודם בוסריים...

23,320 חיילים
כל אחד מהם היה ילד רך, שמועד ונופל בזמן שרץ בנחישות אל החיבוק האוהב של אמא, אך מזדקף אחרי שנייה וממשיך לרוץ, חדור מטרה. ילד שיושב על נדנדה, מניע את רגליו הקטנות למעלה ולמטה, בהתחלה באיטיות,בחשש, אך עם הזמן תופס תאוצה ומתנדנד גבוה גבוה, בידיעה שגם אם ייפול וייפצע,אמא תהיה שם כדי ללטף את ראשו בזמן שהיא חובשת את פציעתו, ולומר לו שהכל יהיה בסדר. אותו ילד תמים, גדל והפך לחייל, שיוצא אל שדה הקרב, ומנסה שלא לתת לפחד להשתלט על נחישותו בדרך אל המטרה. 23,320 חיילים, שנפלו בקרב, ולא יוכלו כבר לקום ולהמשיך,לא יוכלו כבר להגיע אל זרועותיה של אמא, זרועות שעכשיו הן רפויות וחלשות. חיילים, שכמעט והם עדיין ילדים, שהתנדנדו גבוה מדי, וכעת לא יוכלו עוד לשמוע את מילות ההרגעה של אמם. אותם חיילים, ש״במותם ציוו לנו את החיים״ ובזכותם, החיים ממשיכים, וכל אדם בישראל יכול לגדל את ילדו, לצפות בו בצעדיו הראשונים, וכמו גם במעידותיו הראשונות, לחוש את חיבוקו וללטף את חלקת ראשו, לאהוב ולהרגיע, ולומר לו, שהכל יהיה בסדר.

נכתב לפני 9 שנים ו-11 חודשים

8. הודעה בטעות. להתעלם.

נכתב לפני 10 שנים

9. יום הולדת

״בואו לחגוג את הולדת הבן״,
מבשרת הזמנה חגיגית
באותיות כסופות על נייר לבן
בין ידיה הנרגשות
של אם צעירה.
״כבר יש אולם, וגם שמלה״
היא מספרת בחיוך מלא שמחה
והבית רועש וגועש,
מלא בהכנות לקראת המסיבה
לכבודו של הבן הרך, שרק נולד.

״הבן חוגג את יום הולדתו ה-7״ ,
מודיעה הזמנה צבעונית
באותיות גדולות
עם בלונים וליצנים
והאם מתרוצצת כבר שבוע
ומחלקת הזמנות לכל מי שאפשר
עורכת שולחן עם מטעמים
ומקשטת כל פינה בסרטים ועיטורים

״הנער בן 16 היום״
מכריזה האם בטלפון למשפחה
כי היא שמה לב
שלנער אין הרבה חברים
ובשקט בשקט, שלא ישמע
היא מוציאה עוגה קטנה
וכל מיני מתוקים
ומחכה בציפייה
לבואם של הדודים

״יום הולדת שמח לבחור שכבר בן 20״
מאחלת האם בהודעה
כי הבחור כבר לא בבית
כיום הוא בצבא
וכדי למנוע מעצמה כאב
דמיינה האם לעצמה
שבנה אינו בודד
ושוודאי יש שם מי שמכין לו עוגה
וכותב לו ברכה

״היום הגבר בן 26״
מתריאה התראה בפלאפון
״בואו לכתוב לו על הקיר״
אך הקיר ריק ושומם
ואין לדעת אם זה מפני שאין מי שיכתוב,
או מפני שאין למי.
כבר 4 שנים
שידי האם לא החזיקו הזמנה
אלא רק את תמונת בנה
מוכתמת בדמעות ובצערה
השנה היא כבר לא תקשט את ביתה
ולא תכין שום עוגה
אבל שולחן היא דווקא כן תערוך,
שולחן לאזכרה.


הבחור לא נהרג באף מלחמה מול אויבי ישראל, הוא לא הקריב את עצמו כדי להגן על אחרים, והוא לא מת מות גיבורים. המלחמה היחידה שבה הוא הפסיד, היא המלחמה מול עצמו, ואין לזלזל במלחמה מסוג כזה.
הוא התאבד לפני 4 שנים. ביום חמישי יש לו אזכרה, ואתמול הוא היה אמור להיות בן 26.

נכתב לפני 10 שנים