ספר זה מורכב משלושה חלקים, המרכיבים את דמותו של השתקן, דמות מהשואה ששתיקתה אינה בכדי.
החלק הראשון בספר מובא מפיו של שמחה, בנו של בעל מעדניית נקניקי החזיר באופקים, העיר בה איש לא אכל חזיר, אבל מהסביבה באים בולסי חזיר והמעדנייה משגשגת. כדי להבין את גודל ההתרסה במעדנייה שכזו במקום שכזה, צריך להבין מיהם הבעלים. שמחה, ממנו אנו לומדים כי אביו דיבר יידיש, אבל הוא עצמו מעולם לא ידע שזו יידיש, מנסה לקבל מ

״השתקן״-<mark>ארי ליברמן</mark>.



הוצאת אחוזת בית.

247 דף



תמונת עטיפת הספר, ״האכלת יונים״, ציור של הנרי בייקון מהמאה ה-19, משרה עלי שלווה ומאד משך אותי לדעת על מה העלילה כתובה. זה מה שגרם לי לרצות לקרוא את הספר.



אז מי זה השתקן??



צורת כתיבת הספר, בצורה של ״עמכה״ שעוטפת את הקורא בחלק החיים של שמחה בצורה נעימה ולא מתנשאת, מאד נעם לי להיות חלק מחייו של שמחה.

היה לי מאד נוח לקרוא

כמו רבים אחרים לפני כאן בסימניה, אני מופתעת איך אפשר להמשיך ולשקף לנו את נושא השואה מזווית אישית אחרת מבלי למחזר סצנות ורגשות ועדיין לשרטט ולרתק ולהטביע חותם.

אהבתי את הכתיבה – היא קולחת;
הזדהיתי עם הדמויות – כי אי אפשר שלא;
והבנתי את המורכבות שלהן – כי חייבים לקבל גם את הגבולות המטשטשים בין אסור למותר...

ספר סוחף ומעניין שיש בו אמונה וכפירה, יחסי אב ובן, יחסים בין אחים, בן אדם למקום, בין

מה לא עשיתי כדי לעצור את קצב הקריאה המסחרר?
מה לא ניסיתי על מנת להותיר דפים מהספר שעיניי לא שזפו?
כל תחבולה, כל משימה, כל רעיון נועדו לכישלון.
ארגון הבית, שינון פעלים בספרדית, הכנת חומר לימוד לתלמידיי ויציאות ארוכות עם הכלבה אך אפילו האחרונה הביטה בי במבט ידעני וכמו אמרה: גם כשאת מדקלמת לי ביאליק זה לא ממש מהלב: את לא מרוכזת ומה עוד בסיפור הכי חביב עלי: ״הנער ביער״, איפה המתח? היכן תחושת האסון

עוד ספר על השואה.
יש להבחין בין ספרי עדות, המספרים את סיפור חייו של הכותב, על אשר עבר עליו בימי השואה, לבין ספרות, שהיא פרי דמיונו של הכותב, וכך גם הדמויות שבספר.
"השתקן" הוא מן הסוג השני, מעין "רומן היסטורי": סיפור דמיוני שגיבוריו חיים במציאות קיימת.
מבחינה היסטורית, הספר מדוייק. כל האירועים בו התרחשו, כל התיאורים הגיאוגרפיים אמיתיים, כמו שמות העיירות והמחנות. בלז'ץ ואושוויץ-בירקנאו מתו<mark>ארי</mark>ם במ

כקוראת שיש לה לא מעט קילומטרז', כבר זמן רב חלף מאז שנטשתי ספר ... והנה הופ זה קרה...

רק לפני כמה ימים מישהו שאל אותי כמה צ'אנס אני נותנת לספר... עניתי לו שאני לא נוהגת לנטוש ספרים, אבל אם וקרה שנפל לידי ספר, שאחרי חמישים עמודים פלוס אני לא מתחברת, אזי הספר ואני יכולים להתחיל לשיר "נפרדנו כך"... 

למה דבר דומה?

אתה הולך למסעדה ששמעת מחבר שהיא מצוינת. ב"גוגל" יש המלצות מעולות, באתר "מפה"

וירכב דון קישוט על רוסיננטה, ויבוא אשקלונה פאתי העיר, וירא שומר אדמוני. ויחסום האדום את דרכו וישאל למעשיו.
ויאמר דון קישוט אנוכי אלופך, סורה נא מעל דרכי פן יבולע לך.
ויאמר האדמוני: וואלה, אתה אלוף, באמשך אני רוצה להיות המשרת הנאמן שך שמוניק. יללא בוא נלך לשתות שוקו עם לחמניה ונציל בחורה ממגדל גבוה, בדרך נשחק space invaders על אמת.
ואתה יודע מה, בעצם, אני הגיבור של הספר הזה ולא אתה. מתאיםך?

קראתי ביומיים, קריאה כיפית, עם עלילה זורמת, אבל זו הסגולה היחידה של הספר (ויש לדון כמה זה ראוי בספר על השואה).
לקחתי את הספר משום שהיה ברשימה הקצרה של פרס ספיר, אבל - הספר מאכזב מאד ברמת הביצוע, במיוחד ב"תרגום" היומן.
היומן לא כתוב כיומן כלל (למשל כולל כל מיני רשימות ועיטורים, דיאלוגים מפורטים מידי), ובוודאי לא בסגנון של תרגום מיידיש. ההערות של ההיסטוריון מוגזמות בגרוטסקיות שלהן, וכרגיל אצל סופר

ללא ספק אחד מהספרים המקוריים, המצחיקים, המתוחכמים, הנוגעים ללב והמהנים לקריאה שהתפרסמו בישראל בשנים האחרונות. כמו מקור ההשראה העיקרי שלו, דון קישוטה, ״אלופי התמימות״ בנוי על המתח שבין עולמם הפנימי של גיבוריו, ובראשם אלוף התמימות התמהוני, תום, ונושא כליו, בודק התיקים המושך במכחול, שמוניק, לבין המציאות שהם פועלים בה. זה ספר על אהבה, געגועים, וחלומות, ועל העולם הכוזב של ״ריאליטי״ שמתיימר להחליף אותם,