“האם סכיזופרנים מדברים אהבה? למרות איך שהשאלה נשמעת, לא התכוונתי לשאלה קנטרנית. סכיזופרניה שהיא מחלת הנפש הנפוצה ביותר, שאינה זהה אצל חולים שונים, זכתה לשם כולל למרות שהיא אוסף סימפטומים לא בהכרח קשורים. זו מחלה שמלומדי מחקר מחלות הנפש עדיין מתווכחים לגביה, ושבכל השנים מאז התגלתה וניתן לה שם - לא הצליחו לרפא אותה אף לא לנבא את התפרצותה. תרופות חדשות לבקרים מומצאות ועדיין החולים חולים, לתמיד. הסכיזופרניה היא הגיבורה הראשית של הספר הזה. האם אפשר לדבר על סכיזופרנים - במיוחד בהתפרצות פעילה של המחלה - בהקשר של אהבה? לא בטוח. בזמן שהמחלה פעילה החולה סגור בעולמו ואינו יכול לחוות אינטרקציה מציאותית עם אחרים. במחשבה שנייה כך זה גם במקרה של התאהבות "רגילה"... מבוי סתום.

ויל הוא בן 16, חולה סכיזופרניה שהפסיק לקחת את התרופות (שהן אופרה אחרת מבחינת הסבל שהן גורמות ואיכות החיים שהן מדרדרות) עזב את בית החולים והחל לשוטט בין מנהרות הרכבת הרבות. הסופר מנסה לתאר את המציאות כפי שהיא נראית לסכיזופרן - ניסיון שאפתני שאין ביכולתי לומר אם הצליח או לא. במקביל יש ניסיון לעצור אותו - הוא יכול להיות אלים ולגרום נזק לאחרים וגם לעצמו. בלש משטרה שחור הממונה בדרך כלל על "מקרים מיוחדים" מסוג זה מתלווה לאמו של ויל בניסיון לעצור אותו. כל הסיפור מתרחש ביום אחד בו ויל מדלג ממקום למקום פוגש אנשים מפה ומשם, חושב מחשבות כאלה ואחרות ומנסה לפגוש שוב נערה שפעם, לפני שאובחן ואושפז, היה לו קשר אתה.

הספר שונה, בעיקר בגלל הניסיון של ריי להיכנס למוחו של פסיכוטי. מתוך מוחו של אותו אדם אפשר להבין קצת על תופעת "Folie à deux" המתקיימת במקרים מסויימים: סוג של ראיית עולם מעוותת עד כדי חולי המתקיימת בין שני אנשים קרובים, כאשר קשה להבחין מי מהם היה ההשראה לתופעות המתוארות. הסיפור הזה יעניין, כנראה, יותר את אלה העוסקים בתחומי החולי הנפשי מאשר את האחרים. מצד שני הכתיבה טובה ופיוטית וראיתי שהמון אנשים חשבו ש"התפסן בשדה השיפון" הוא ספר נהדר (לא שאני משווה את הסגנונות של ריי וסלינג'ר, חלילה) ונראה לי שהסופר רצה לכתוב ספר פיוטי ורומזני, סיגנון שנראה שרבים אוהבים, אז אולי אני טועה לגמרי.”

“אסור להאמין לכריכות אחוריות. זו הבעיה העיקרית. הכריכה האחורית של ספר מכילה לרוב טקסט שיווקי שנכתב בידי אדם שבדרך כלל לא טרח לקרוא את הספר. די ברור שהטקסט הזה לא עובר ביקורת של הסופר, או משהו. זו לא המטרה שלו, להיות קריא או אמין. המטרה היא לגרום לאנשים לקחת את הספר ולשלם בקופה.

לרוב יש חוסר אמינות ברמה בינונית: הכריכה מבטיחה "קרוב מאוד לגאוני" [1] על ספר שהוא אכן טוב ואפילו מאוד, אבל שגרתי ורחוק מהגאוניות כרחוק מזרח ממערב. לעיתים הכריכה אומרת "מצחיק עד דמעות"[2] על ספר שהוא משעשע ותו לא. קורה שסיפור משמים משווק לקוראים בתור סיפור שיסחף אותם "למסע רגשי וספרותי מטלטל"[3]. ויש חוסר אמינות משווע, שהוא עילה לתביעה על רישום כוזב במסמכי תאגיד. למשל כשעל ספר עילג ומנוסח רע כותבים שהוא "כתוב בשפה עשירה וקולחת"[4]. אבל כל הדברים האלה הם בגדר הסביר וההגיוני, משום שהקורא הסביר וההגיוני לומד כבר לנטרל סופרלטיבים ולהתייחס אליהם בחשדנות הראויה.

אבל הפשע האמיתי מתרחש כאשר כותב הטקסט האחורי לא רק שלא קרא את הספר, אלא גם לא הבין נכון את התקציר שנמסר לו. וזו בעיה קשה של הטעיית הציבור, כי הקורא התמים מתחיל לקרוא את הספר בסוג מסוים של ציפיות, ומתבדה. זה לא בהכרח שמה שהוא קורא טוב יותר או טוב פחות, זה רק הטעם המוזר הזה. כמו לנגוס בפאי מלוח, ולגלות שהוא בעצם פאי מתוק. טוב, אולי זה לא הדימוי המתאים בדיוק, אבל זה מה שיש בינתיים.

הכריכה האחורית בספר הזה מבטיחה סיפור אהבה, מבטיחה ויל ואמילי ופרידה ממושכת ויום מהיר ותזזיתי במיוחד. חבל שזה לא מה שקורה. כאן, יש כאן תזזיתיות, וגם מרדף במנהרות הרכבת התחתית, אבל אמילי היא דמות משנית מאוד ואינה תופסת נפח כמעט בכלל. וקיומו של "הבלש לטיף" מבטיח סיפור בלשי או משהו דומה לז'אנר. ושתי ההבטחות אינן מתקיימות. העיקר הוא ויל. ויל הוא בן שש עשרה, והוא אכן "רדוף שדים" שכם הוא לוקה בסכיזופרניה פרנואידית. ויל יצא מבית החולים, הפסיק לקחת תרופות, והוא בורח ומסתובב במנהרות הרכבת התחתית, וגם קצת מעליה. הבלש לטיף אף הוא מופיע, וגם הוא שולי למדי בעלילה, ולא נותן ביצועי בלש ספרותי כמו שמצפים.

אבל אם לא מצפים, כנראה שמתאכזבים פחות. הכריכה הקדמית, זו עם השם והאיור מהווה תקציר טוב לספר. היא מתארת את מקום ההתרחשות של רוב העלילה - הרכבת התחתית בניו-יורק. הצבעוניות הפסיכדלית שלה משקפת היטב את הנעשה במוחו של ויל. כל כך משקפת, עד כי נדמה כי מיקום העלילה הוא כל כולו מטפורי, ואולי אין הספר הזה נכנס לידי פשוטו, אלא נשאר כולו במישור המטפורי של תודעה או של תת-תודעה המשוטטת בנבכים עקלקלים. וזה גם מה שהופך את הקריאה בספר לקשה ומתעתעת כל כך. מאוד קשה לזכור שחלק ניכר מהמרדף ומהעלילה נובע ממוחו הפרנואידי של ויל ואינו התרחשות חיצונית במציאות אמיתית.


ולסיום:תוכלו לזהות את הספרים שהזכרתי למעלה לפי הציטוטים ששאבתי מהכריכה האחורית? תשובות מעבר לקו.

===
[1] אשמת הכוכבים
[2] הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם
[3] הנערה שהשארת מאחור
[4] מלכת היופי של ירושלים”

“קניתי ספר בגלל כריכתו. ולא משום שאומנות גרפיטי נמנית על אהבותיי הגדולות ולא משום שאני רוחשת חיבה למדרגות של רכבות תחתיות, ולא משום שאהובים עלי מראות של כאוס אורבני, או יופי כאוטי שמבליח מבין בניניה ורחובותיה של עיר שלוקחת רעש לריאות ופולטת פיח אפרפר. פשוט היה לי זמן. שוטטתי בחנות ספרים גדולה. מצב רוחי הטוב נבלל בצבעוניות הכריכה. העמוד הראשון והשני היו כתובים היטב, ובניגוד לדברים שאני יודעת הלכתי שולל אחר המתואר בכריכה האחורית. שכמובן מטעה: אין כאן סיפור אהבה.
מה יש?
ישנו נער בן 16, בעל מאפיינים סלינג'ריים מובהקים שבמקום סתם מרד נעורים בסגנון המסורתי, כזה שמעליו מרחף משב קל של רוח אנטי סוציאלית, הנער במקרה הזה הוא סכיזופרן פרנואיד "עם תעודות". וכך, במקום לתאר רוח נעורים מרדנית, המחבר עורך ניסיון מוצלח למדי, בבניית עולמו ותודעתו של נער הסובל ממחלה נפשית, שבורח מבית החולים ולאורך הספר, במהלך יום אחד, מסתתר, רץ, עובר ונוסע ברכבות התחתיות של ניו-יורק.
ההימלטות שמוצגת בעמודים הראשונים של הסיפור ומסתיימת בסופו, מניעה היטב את גלגלי העלילה משום שמעצם טיבה - בריחה יוצרת העמדה דרמטית של האירועים. כאשר מישהו נמלט - יש רודפים ויש נרדפים. כך גם במקרה זה. אולם בסיפור זה ההימלטות היא אקט מועצם מאחר שהנער הוא פרנואיד. וכך תסריט הרדיפה מתקיים לא רק ברובד המציאותי אלא גם ובעיקר במוחו מוכה הטירוף של הנער. תחושת הרדיפה הסובייקטיבית מהווה הקצנה של מצב דרמטי ומחדדת את כל האווירה האניגמאטית בסיפור. זאת ועוד, הסיטואציה של מרדף פורטת על נימיו של ארכיטיפ מוכר – מצב של רדיפה מתכתב בד"כ עם הימצאותן של דמויות הנחלקות לטובות ולרעות (נרדפים ורודפים בהתאמה). בכך המחבר מעמיד קונפליקט משכנע שמושתת על היכרות מוקדמת של הקוראים עם תסריטי רדיפה ועם נטייתם להזדהות עם הנרדף ובמידה מצומצמת יותר עם הרודף. אבל בה בעת המחבר מערער את אותן ההנחות המוקדמות של הקורא המייחסת לנרדפים איכות חיובית ולרודפים שלילית. בספר זה הטוב והרע אינם חד ממדיים ואינם מוחלטים. מסיבה זו הדמויות מעוררות עניין. כך למשל בין "הרודפים" נמנית אימו של הנער, המנסה למצוא אותו ולהשיבו למוסד. לטובתו.
לטובתו. זוהי סוגייה מעניינת. כאשר בעולם שמעל המנהרות יש רודפים המדברים על טובתו של אדם אחר בצורה משכנעת ומנומקת, ומתחתיו, יש נער נרדף, רעב – האמביוולנטיות מעוררת הזדהות מורכבת עם שני הצדדים. על אחת כמה וכמה שדמות האם הינה דמות מעניינת ששומרת על אניגמאטיות כמעט עד לסוף הספר, היא נמנית עם הרודפים אבל מבינה את בנה הנרדף, ולא ברור איזה צד היא משרתתת.
הבעייתיות בספר היא במושא הפסיכוזה של הבן, שעומדת בבסיס הדרמה המניעה את הדמות של הנער. ויל בן ה 16 יוצא למסע במטרה אחת ברורה: לאבד את הבתולים. אוקי, איבוד בתולין כשאתה בן 16, זו סיבה מספיק טובה לצאת למסע. אך כאשר מושא הפסיכוזה שלו היא לאבד את הבתולים כדי לפתור את בעיית סוף העולם, שאמור לחול למחרת, יש בכך משהו מגוחך. גם במונחים ספרותיים ועם כל הכבוד לפסיכוזות - מה לאיבוד בתולים ולהתחממות כדור הארץ, מה בין צינון והרגעת הליבידו לבין קירור העולם?
אילו רצה המחבר למצוא פסיכוזה שמניעה עלילה ספרותית של נער בן 16, דומני שיש כאלה למכביר. אבל זו בחירתו של המחבר ויאמר לזכותו שהוא מצליח לטוות עלילה ועולם בעלי היגיון פנימי משלהם, שעובדים יפה ומציגים עולם אחר, שונה. ולכן אפילו צינון העולם באמצעות סקס לא נשמע מופרך, בסופו של דבר. כמו שאומר הגיבור: "הסדר של העולם הוא לא הסדר שלי..." ולא זאת בלבד שאינו נראה מגוחך – הוא לובש נופך טראגי.
הרכבות התחתיות שחוצות את דפי הספר לכל אורכו, מכניסות אלמנט תזיזתי שמתכתב היטב עם עולמו הפנימי של הנער. מיקום עלילה בעולם תחתי, שבו רכבות מוארות חוצות תעלות אפלות, ומאירות לרגע דמויות שהודרו ונפלטו מהעולם שמעל – יוצק תוכן אפלולי ועצוב לתוך העלילה. אותן דמויות שדרך חרירי האוורור מפנות מבט מעלה, יכולות לשמש אלגוריה לעולמנו אנו, ואל האור שחודר אל האפלה ואליו אנו נושאים עיניים, מתוך מקום שבו אנו תמיד לכודים, לעד רצים אחר משהו, לנצח מסתירים דבר מה.
וריצה זו, הן של המתרוצצים למעלה והן של אלו שנמלטים למטה מתחת לפני השטח, מניעה את העלילה במהירות אל סוף בלתי נמנע וטארגי.”

“קראתי אהבתי לא לכול אחד”