ספר זה מורכב משלושה חלקים, המרכיבים את דמותו של השתקן, דמות מהשואה ששתיקתה אינה בכדי.
החלק הראשון בספר מובא מפיו של שמחה, בנו של בעל מעדניית נקניקי החזיר באופקים, העיר בה איש לא אכל חזיר, אבל מהסביבה באים בולסי חזיר והמעדנייה משגשגת. כדי להבין את גודל ההתרסה במעדנייה שכזו במקום שכזה, צריך להבין מיהם הבעלים. שמחה, ממנו אנו לומדים כי אביו דיבר יידיש, אבל הוא עצמו מעולם לא ידע שזו יידיש, מנסה לקבל מהאב מידע על עברו, ואביו השתקן ממלא פיו שריקות חינניות ומסרב לשחרר כל בדל מידע שהוא. ייקח זמן עד שאביו ימות והתעקשות של אחרים שיפתח קופסה מסתורית מעזבונו של האב, עד שילמד מה קרה בעבר. מכאן השתיקה.
בחלק השניה, הקצר, מספר פרופ' עזרא פרנקל על התעקשות שמחה הבן כי יתבונן בכתובים שהותיר האב השתקן ועל מלאכת התרגום.
החלק השלישי הוא זה העוסק במאורעות עצמם בשואה, בעיקר סביב מחנה ההשמדה בלז'ץ בפולין, בתחילה, אחר כך זה מסתיים בבירקנאו. שני גלילי נייר מקפלים את דברי ימי שני האחים לבית טומלר, האחד הרב הגאון של ראווע, השני אחיו הנבער מדעת. קורותיהם מלווים מאורעות אמיתיים, מבלז'ץ ועד בירקנאו כאמור. למרות הכל, מתקבלת תחושה של שואה אלטרנטיבית, משהו לא ממש אמיתי שרוכב על מציאות ידועה.
דווקא החלק השלישי, חלק השואה, הוא הפחות מעניין ולכאורה סתמי יותר. מעניין אם הביטוי "רץ כמו טיל" הוכר בעידן בו הטילים אך הומצאו ואנשים טרם רצו כמו טילים. אם כבר ספר שנכתב אז, שידבר כמו אז.
האחים, שניצלו, לא ידעו ממש אחד על השני לאחר הגעתם לישראל והתפצלותם לחיים שונים לחלוטין. איחוד לא נעשה בחייהם, אבל ההיסטוריה שלהם התגלתה סוף סוף, קורות חיים מהגיהנום.
מה ההבדל בין ספר "שואה" מזה לספרי שואה קודמים, נניח ספריו של פרימו לוי, אפלפלד, מרטין גריי ואחרים? קשה להניח את האצבע על ההבדל. אלה שהזכרתי היו שם קודם וניסו להביא זיכרון חי לעולם שוכח. החדשים המפרסמים ספרי שואה כאילו מנסים לשווק ספרות בניחוח משרפות בירקנאו ומקווים למכירות טובות. הישראלים משווקים שואה אלטרנטיבית ואלה מעבר לים סתם קשקושואה.
ואיך נגמר? נגמר הנייר עליו מובא הסיפור, תאמינו או לא, ב-27/1/45, ביום בו נכנסו הרוסים לאושוויץ.
ואיך בסוף? ספר סביר ולא יותר.

ספר זה מורכב משלושה חלקים, המרכיבים את דמותו של השתקן, דמות מהשואה ששתיקתה אינה בכדי.
החלק הראשון בספר מובא מפיו של שמחה, בנו של בעל מעדניית נקניקי החזיר באופקים, העיר בה איש לא אכל חזיר, אבל מהסביבה באים בולסי חזיר והמעדנייה משגשגת. כדי להבין את גודל ההתרסה במעדנייה שכזו במקום שכזה, צריך להבין מיהם הבעלים. שמחה, ממנו אנו לומדים כי אביו דיבר יידיש, אבל הוא עצמו מעולם לא ידע שזו יידיש, מנסה לקבל מהאב מידע על עברו, ואביו השתקן ממלא פיו שריקות חינניות ומסרב לשחרר כל בדל מידע שהוא. ייקח זמן עד שאביו ימות והתעקשות של אחרים שיפתח קופסה מסתורית מעזבונו של האב, עד שילמד מה קרה בעבר. מכאן השתיקה.
בחלק השניה, הקצר, מספר פרופ' עזרא פרנקל על התעקשות שמחה הבן כי יתבונן בכתובים שהותיר האב השתקן ועל מלאכת התרגום.
החלק השלישי הוא זה העוסק במאורעות עצמם בשואה, בעיקר סביב מחנה ההשמדה בלז'ץ בפולין, בתחילה, אחר כך זה מסתיים בבירקנאו. שני גלילי נייר מקפלים את דברי ימי שני האחים לבית טומלר, האחד הרב הגאון של ראווע, השני אחיו הנבער מדעת. קורותיהם מלווים מאורעות אמיתיים, מבלז'ץ ועד בירקנאו כאמור. למרות הכל, מתקבלת תחושה של שואה אלטרנטיבית, משהו לא ממש אמיתי שרוכב על מציאות ידועה.
דווקא החלק השלישי, חלק השואה, הוא הפחות מעניין ולכאורה סתמי יותר. מעניין אם הביטוי "רץ כמו טיל" הוכר בעידן בו הטילים אך הומצאו ואנשים טרם רצו כמו טילים. אם כבר ספר שנכתב אז, שידבר כמו אז.
האחים, שניצלו, לא ידעו ממש אחד על השני לאחר הגעתם לישראל והתפצלותם לחיים שונים לחלוטין. איחוד לא נעשה בחייהם, אבל ההיסטוריה שלהם התגלתה סוף סוף, קורות חיים מהגיהנום.
מה ההבדל בין ספר "שואה" מזה לספרי שואה קודמים, נניח ספריו של פרימו לוי, אפלפלד, מרטין גריי ואחרים? קשה להניח את האצבע על ההבדל. אלה שהזכרתי היו שם קודם וניסו להביא זיכרון חי לעולם שוכח. החדשים המפרסמים ספרי שואה כאילו מנסים לשווק ספרות בניחוח משרפות בירקנאו ומקווים למכירות טובות. הישראלים משווקים שואה אלטרנטיבית ואלה מעבר לים סתם קשקושואה.
ואיך נגמר? נגמר הנייר עליו מובא הסיפור, תאמינו או לא, ב-27/1/45, ביום בו נכנסו הרוסים לאושוויץ.
ואיך בסוף? ספר סביר ולא יותר.