“הים הוא של סיפור נפלא רגיש מעשה של אומן המלים ההופך את הכתיבה לפיוט. אתחיל בוידוי אישי, בהיותי נער אמור הייתי לטוס לאירלנד להשתתף בתחרות, ויתרתי בגלל פציעת ספורט. הענקתי את הזכות למתחרה שלי. מאז חלפו שנים, אבל אותה ערגה לא ממומשת לנופי אירלנד, לאנשיה ולתרבותה בו הים הוא מוטיב משמעותי יוצר אצלי עניין לסופרים אירים . זהו הרקע לאופן שבו את תשומת לבי משכה עטיפתו של הספר הים, קומפוזיציה נפלאה של ים”

“ראשית כל, גילוי נאות: הסגנון של ג'ון באנוויל כבד, טרחני, לעיתים משמים. במרכז הסיפור רומן אסור, מאותו סוג שאנו שומעים עליו יותר ויותר בחדשות. ועם זאת, זהו ספר בעל איכויות ספרותיות רבות. זהו אינו "ספר להמונים" אלא ספר נישתי, המיועד באמת לאוהבי ספרות. את הספר קראתי במסגרת שהיא מעין מועדון קריאה. רוב האנשים בקבוצה נרתעו מהספר בשל הנושא העיקרי שלו: הרומן בין הנער בין ה – 15, אלכס, לבין הגב' גריי, ה”

“את הטכניקה הוא לא המציא. אדם בן 72 יושב וכותב את הוידוי שלו, מפנה את זה לבחורה צעירה, מישהי שהוא לכאורה בקושי מכיר אבל היא מוצאת חן בעיניו, ובעצם המעשה הוא ממנה אותה (ואותי) להיות השופטת, שלו ושל חייו. וזה אישי. מאד אישי. מדובר פה במי שלכאורה בגד במולדת שלו ואחר כך בארצו, חמור מזה, גם במשפחה שלו ובכל מי שאי פעם היה קרוב אליו, אבל גם בערכים שלו, אם בכלל היו כאלה, ודרכם בעצם גם בו עצמו, כך שבאמצע”

“לא סיימתי לקרוא אותו. אני מציינת את זה לטובת אלה שחוות דעתי הפגומה על ספר שלא סיימתי תעצבן אותם - ובצדק. קראתי 100 עמודים מתוך 263 - אפילו לא חצי - ונטשתי. מבחינתי הוא בעל רעיון מדליק אך מבוזבז על כתיבתו כבדת הראש המפורטת והארכנית של באנוויל. בעבר קראתי - ואף כתבתי - על ארבעה מספריו: "המוקצה", "תיק הראיות", "אור קדומים" ו"פשעים קטנים" שכתב בשם בדוי. כשעברתי על ביקורות שלושת הראשונים ראיתי - למרות”

“הים הוא של סיפור נפלא רגיש מעשה של אומן המלים ההופך את הכתיבה לפיוט. אתחיל בוידוי אישי, בהיותי נער אמור הייתי לטוס לאירלנד להשתתף בתחרות, ויתרתי בגלל פציעת ספורט. הענקתי את הזכות למתחרה שלי. מאז חלפו שנים, אבל אותה ערגה לא ממומשת לנופי אירלנד, לאנשיה ולתרבותה בו הים הוא מוטיב משמעותי יוצר אצלי עניין לסופרים אירים . זהו הרקע לאופן שבו את תשומת לבי משכה עטיפתו של הספר הים, קומפוזיציה נפלאה של ים”

“ראשית כל, גילוי נאות: הסגנון של ג'ון באנוויל כבד, טרחני, לעיתים משמים. במרכז הסיפור רומן אסור, מאותו סוג שאנו שומעים עליו יותר ויותר בחדשות. ועם זאת, זהו ספר בעל איכויות ספרותיות רבות. זהו אינו "ספר להמונים" אלא ספר נישתי, המיועד באמת לאוהבי ספרות. את הספר קראתי במסגרת שהיא מעין מועדון קריאה. רוב האנשים בקבוצה נרתעו מהספר בשל הנושא העיקרי שלו: הרומן בין הנער בין ה – 15, אלכס, לבין הגב' גריי, ה”

“את הטכניקה הוא לא המציא. אדם בן 72 יושב וכותב את הוידוי שלו, מפנה את זה לבחורה צעירה, מישהי שהוא לכאורה בקושי מכיר אבל היא מוצאת חן בעיניו, ובעצם המעשה הוא ממנה אותה (ואותי) להיות השופטת, שלו ושל חייו. וזה אישי. מאד אישי. מדובר פה במי שלכאורה בגד במולדת שלו ואחר כך בארצו, חמור מזה, גם במשפחה שלו ובכל מי שאי פעם היה קרוב אליו, אבל גם בערכים שלו, אם בכלל היו כאלה, ודרכם בעצם גם בו עצמו, כך שבאמצע”

“לא סיימתי לקרוא אותו. אני מציינת את זה לטובת אלה שחוות דעתי הפגומה על ספר שלא סיימתי תעצבן אותם - ובצדק. קראתי 100 עמודים מתוך 263 - אפילו לא חצי - ונטשתי. מבחינתי הוא בעל רעיון מדליק אך מבוזבז על כתיבתו כבדת הראש המפורטת והארכנית של באנוויל. בעבר קראתי - ואף כתבתי - על ארבעה מספריו: "המוקצה", "תיק הראיות", "אור קדומים" ו"פשעים קטנים" שכתב בשם בדוי. כשעברתי על ביקורות שלושת הראשונים ראיתי - למרות”