ביקורת ספרותית על החתרנים מאת ג'ק קרואק

---

ג'ק קרואק ואלן גינזברג הם היוצרים היחידים מתנועת הביט שפעלה בסן-פרנסיסקו של שנות ה-50 שאני חש קרוב אליהם גם כיום, אחרי למעלה מחצי מאה מאז שהחלו להוציא את יצירותיהם. בספר הזה שהזדמן לי בניגוד לשאר ספריו שראו אור בעברית לקרוא אותו רק עכשיו, אחרי כמה שנים, הצלחתי סופסוף למצוא את הקשר בין קרואק שעמד בראש התנועה לג'ים מוריסון (למי מכם שמכיר את סיפור האהבה המוזרה שהיתה בינו לבין פמלה) ולבוב דילן, בעניין זה תוכלו למצוא רמז כבר מהשם המקורי של הספר (The Subterraneans).

יהיו שיאמרו שהוצאת "גוונים" היא הוצאה קטנה ומעניין שספר כמו זה של קרואק רואה אור דווקא בה, אבל מהיכרותי את ההוצאה (שהחלה את דרכה בשם הוצאת "עקד") אני מוצא הקבלה להוצאה המקורית City Lights. פרט לעובדה שהספר תורגם ע"י לא אחר מאשר עודד פלד מי שנמנה על לא מעט תרגומים אחרים של קרואק (כמו כן, גולת הכותרת שלו "בדרכים") וסופרים אחרים שרוח יצירתם נושבת פחות או יותר לאותו כיוון.

נדמה שאי-אפשר לדבר על תנועת הביט בלי להזכיר את עניין הכתיבה הספונטנית, שבה (בקצרה) הסופר כמו נותן למוזה שלו שתסחוב אותו, ולא פעם דברים עולים מהתת-מודע כמו במשחק של אמת או חובה (הכתיבה היא אמיתית והחובה עליך כקורא להאמין להם - כך אני לפחות מרגיש את זה). היו להם לא מעט "משחקים", אחד מהם אף גרם לחברם, ויליאם בורוז ("ג'אנקי", "ארוחה עירומה") לאבד את אישתו. אגב הכתיבה המשותפת שלהם "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם" יצאה לאור אף היא בעברית, אבל אליה לפי שעה לא הצלחתי להתחבר והספר מחכה על המדף, אולי זה עוד יקרה באחד הימים.

קולאז' שהכנתי ובו ציטטתי את נטלי מרצנט שרה באחד משירי להקתה "10,000 מניאקים" שיר לזכרו של קרואק שבו נאמר בין השאר, "הוא בחר את המילים שלו מהפה של כאלה שהלכו לאיבוד בעולם", ואני בטוח שיש כאלה מבינינו שזה יזכיר להם לא סתם את המשורר הצרפתי, ארתור רמבו. אז בקיצור הספר "החתרנים" הוא אומנם דק (לא יותר מ-113 עמודים) אבל אני אישית מוצא בו עולם ומלואו.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על החתרנים