שני ספרים קראתי משל <mark>יוקיו מישימה</mark>: מקדש הזהב, שאהבתי, והמלח שחטא לים, שלא אהבתי.
ועכשיו לכמה דברים הנוגעים לספר וידויה של מסיכה: מדובר באוטוביוגרפיה הנוגעת לגיל 13-23, כשמחצית הספר בן 195 העמודים נוגעים להיותו הומוסקסואל והשאר מדבר על ניסיונו להיות נורמלי, להתאהב בסונוקו, אחותו הגדולה של חברו. זה לא ממש מצליח.
מישימה, שם עט, נולד בינואר 1925. כילד ונער חלוש הוא לא תמיד חש בין המוצלחים והיפים. כבר

#
#
היא אשה פשוטה בת חמישים שעלתה מאשפתות, כל מה שהשיגה היה בזכות יכולתה חריצותה ושאפתנותה. בהווה הסיפור היא בעלת מסעדה מפורסמת ורכוש ניכר. היא יפה, נדיבה ומושכת, נועזת ואימפולסיבית, רגשנית, לא מתוכננת ואוהבת אנשים.
הוא גבר בן כ-60. נולד למשפחה אריסטוקרטית, לא עשירה. הוא דבק במסורת, מכיר רק דרך אחת לעשות דברים – הדרך שלו. הוא אגוצנטרי, נפוח מחשיבות עצמית, עקשן, לא לומד מנסיון. בטוח שעל העולם

אוטוביוגרפיה חושפנית ונוקבת של <mark>יוקיו מישימה</mark>. זו הנובלה הראשונה של מישימה אותה כתב ב-1948.

הספר מתאר את ילדותו, נערותו ובחרותו עד הגיעו לגיל 23. מישימה התאבד בגיל 45 לעיני חבריו תוך כדי ביצוע ספוקו "חראקירי"- שיסוף הבטן על ידי חרב סמוראים. מנהג סמוראי עתיק ומכובד. משחר ילדותו מישימה היה ילד אובדני ונמשך אל המוות אותו ראה כמשהו אצילי והוא מדבר על כך רבות בספר.

הניתוחים הפסיכולוגיים של נפש האד

וידויה של מסכה
<mark>יוקיו מישימה</mark>
הספר ראה אור ב:1948 והוא נובלה אוטוביוגרפית.
ילד גדל אצל סבתו השתלטנית בתנאים קשים. מהר מאוד ככל שהוא גדל הוא מבין שהוא נמשך לגברים הומוסקסואל. הארץ היא יפן והרבה מהדברים שקורים בספר מתרחשים בזמן מלחמת העולם השנייה.
<mark>יוקיו מישימה</mark> נולד ב1925 וב1970 התאבד בגיל 45. הספר מאוד נגע ללבי ונדהמתי מהפרוזה הצלולה של סופר שמתאר איך ילד גדל בתמימות ומת

<mark>יוקיו מישימה</mark> (1925-1970) נחשב לסופר היפני החשוב ביותר במאה העשרים. חייו היו חיים לא שגרתיים כשהוא מחצין את ההומוסקסואליות שלו בתקופה שרבים החזיקוה עמוק בארון, אם בכלל הכירו בה. גם מותו היה אקסטרווגנטי ונעשה בכך שביצע מוות המקובל על מעטים בדרך של ספוקו – חיתוך הבטן – ואז ראשו נכרת באותו טקס פולחני.
גיבור הסיפור לפנינו מבצע מעשה שזעזע את יפן ב-1950, מעשה של הצתת מקדש קדוש שהוכרז לשימור. אותו גיבור,

אתחיל ואומר כי נהניתי מאוד מקריאת הספרון הדק הזה בן 110 עמודים בסך הכל. סביר מאוד להניח כי לפרק מסויים בעברי יש חלק בכך, אבל מיד אגיע לזה.

זהו סיפורו של נבורו, ילד בן 13 החי עם אמו שהתאלמנה. נבורו נוהג להציץ לחדרה של אמו דרך חור בקיר וכך הוא רואה אותה גם ברגעיה האינטימיים ביותר. אין לי ספק כי יש כאן משהו מטאפורי בהצצה הזו אל עולמה של אמו. בשלב מסויים מכירה האם קצין ים צעיר, היא מכניסה אותו לבית

זה לא דבר נחשב, להיות פוליטיקאי. לא בימינו. וזה קצת עצוב כי במאה הזאת, אחרי ההתרסקות של כל הדוקטרינות הסדורות והאידאלים הנוקשים, היית מצפה שיהיה לנו קצת יותר ברור שכדי להניע משהו, להגיע לאיזושהי מטרה, צריך לעשות פוליטיקה ואם חשוב שיהיו שם אנשים טובים, כאלה שאכפת להם, צריך להאדיר את הדבר כזה.

אבל הפוליטיקה, זה לא רק בחיים המדיניים. בכל מקום צריך אותה, אלא אם את מחליטה שלהתנפץ על קירות עם אידאלי

וידויה של מסכה הוא ספרו השני של <mark>מישימה</mark> שאני קורא. הראשון היה "המלח שחטא לים" ולאחריו היה לי ברור שאני אצרוך עוד מכתביו של <mark>מישימה</mark>.

בוידויה של מסכה מספר לנו <mark>מישימה</mark> על חייו עד גיל 23. לא זכור לי שאי פעם קראתי ספר שכל כולו חשיפה אישית עמוקה ונוגעת כל כך כמו ספר זה. מדובר בסטריפטיז אמיתי.

הוא נלד בטוקיו בשנת 1925 וכשהיה תינוק, נלקח מאמו על ידי סבתו שלא היתה בריאה בנפשה והיא גדלה אותו עד גיל 12. מ

לומר על אדם שביצע בעצמו טקס ספוקו (חרקירי) שהיה לו יצר הרס עצמי, זה סוג של אנדרסטייטמנט, כמובן. הרי כמעט מתבקש שמי שכתב על סבסטיאן הקדוש "גורלו לא היה ראוי לרחמים... הוא היה גאה וטראגי, גורל שעשוי אפילו להיקרא זוהר", ימצא את מותו באופן אלים כלשהו. ובכל זאת חשוב לי להזכיר את היצר הזה, שהופנה בתשוקותיו של הסופר גם כלפי אחרים. אחד מהדברים הקשים לעיכול בספרו האוטוביוגרפי של <mark>מישימה</mark> הוא חשיפת מידת הסיפו