לומר על אדם שביצע בעצמו טקס ספוקו (חרקירי) שהיה לו יצר הרס עצמי, זה סוג של אנדרסטייטמנט, כמובן. הרי כמעט מתבקש שמי שכתב על סבסטיאן הקדוש "גורלו לא היה ראוי לרחמים... הוא היה גאה וטראגי, גורל שעשוי אפילו להיקרא זוהר", ימצא את מותו באופן אלים כלשהו. ובכל זאת חשוב לי להזכיר את היצר הזה, שהופנה בתשוקותיו של הסופר גם כלפי אחרים. אחד מהדברים הקשים לעיכול בספרו האוטוביוגרפי של מישימה הוא חשיפת מידת הסיפוק שמצא מצעירותו בחזיונות של עינויים ומוות. הוא מתאר תשוקה לחוויה שבטית בראשיתית שתעניק לו את "שמחתו העמוקה של הפרא". החיבה לאחווה הגברית של שדה הקרב ולריח הדם איפיינה מאז ומעולם את האידאולוגיה הפאשיסטית, ולכן לא מפתיע שבבגרותו הפך מישימה ללאומן קיצוני שתעב את הפציפיזם הבתר-מלחמתי היפני, ושאף ניסה לבצע הפיכה צבאית כושלת.
לא הכול מרתיע כאן. יש ב'וידויה של מסכה' מבט מדויק על התפיסה הילדית של המספר, וניסיון לפענח אותה מקרוב. יש פה כנות מרשימה בתיאור צמיחת הנפש שלו על חסרונותיה, במיוחד בתיאור תחושות של משיכה ואהבה. במיטבו מסוגל משימה לכתוב משפטים נפלאים כמו "כמה נערות האמינו שאכן בא מן הים כי היה אפשר לשמוע את שאון הגלים ההולמים מתוך חזהו. כי עמוק באישוני עיניו, מסתורי ובל יימחה, שכן קו האופק, שהים מעניק למזכרת למי שנולד לחופיו ומוכרח לעוזבו. כי הבל פיו היה חם כמו רוח ים מלוחה של אמצע הקיץ, וריח גופו היה כריח אצות שנשטפו אל החוף". אבל מן הצד השני, ניתן למצוא בספר גם קטע כמו "המרחק בזמן ובמרחב מציג את קיומו של אדם באופן מופשט. ייתכן שבזכות ההפשטה הזו, המסירות המוחלטת שחשתי כלפי סונוקו ובלי קשר אליה, תשוקותיו הנוכחות תמיד של הבשר, התמזגו בי כעת כאלמנטים שווים זה לזה באיכותם וחיברו אותי במקביל וללא כל סתירה לתחושת הקיום המופשט, לחלוף הזמן שעה אחר שעה". התיאור המדוקדק של נבכי הנפש של גיל ההתבגרות ומערכת היחסים עם אותה סונוקו בראשית שנות ה-20 לחייו נותר קצת משעמם בסופו של דבר. הכול נע ונד ומשתנה ושוב חוזר בכל רגע, ואם לא נמצא נרטיב ברור שמוליך את התנודות הללו לאנשהו, ההשתלשלות נותרת מעט חסרת פשר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
