“בסופו של יום מה שנשאר לנו כבני אדם מעבר לדברים המוחשים שאפשר לנגוע בהם , לנשק ולחבק אותם, או להאביס את עצמנו בהם הוא: את הידיעה הברורה שכל יום שחלף נלך לישון במחשבה שלא פגענו באף אחד, שנהגנו בכבוד בסובב, שלא "העפנו" מילה באוויר שעשתה למישהו חור בלב וציערה אותו. ולפעמים אנחנו צריכים לתקן דרכנו, או לקבל לפחות סגירה נאותה של דברים כדי שלא נסחוב אותם שנים על גבי שנים. כי כאמור מילים חיות גם אחרי שנלך, וההרים עדיין יעמדו על תילם גם אחרי שבני האדם ימלאו את מכסת החיים שלהם עלי אדמות. ועל כך הספר בין היתר על תיקון שחיים באר עשה מול הכאב הכי גדול שלו. ולפעמים גם מה שאינו נחשב לרציונלי אצל אדם שכלתן כמוהו קורה ובגדול.
חיים באר הוא קנאי כל כך לאיסוף מתמיד וחסר פשרות של מורשתו ומורשת העם היהודי כשחי בגולה. הוא לא מוותר ואוסף פיסות אנשים, מידע, אנקדוטות כאלה או אחרות. הוא מוכן להרחיק לארצות ימים ואגמים רק כדי לקבל פיסת מידע, משפט, שיר, סיפור. ובלבד שישלים לו חורים בזיכרון בסדר מופתי מי נולד אחרי מי ומי הקים ומי הרס ומי בנה. באר הוא מפעל חיים של זיכרון וכך כל ספריו. לא תמצאו עלילת דם מקפיאה או מתח או משהו שלא קשור לסיפורים שאסף בחייו. וכך גם הספר הנוכחי שבו הוא עושה תיקון לילד שהיה ולאיש שגדל להיות.
הספר הוא ממש כמו אגדה, רק אגדה על חיינו, על העיירות באוקראינה, הסיפורים שהתגלגלו ותועדו, הדמויות, המאכלים, מה קרה שעזבו ועלו ארצה, מי נדבק בשחפת או אבעבועות ומי שרד. איך עלו ארצה וממה התפרנסו, מי התחתן עם מי, מי שתה אלכוהול ומי הכין גזוז בבקבוקים ומכר כדי להתפרנס, מי שרף בית כנסת, איפה קברו את ספרי התורה כשברחו. לדעתי הספר לא כבד מדי וכתוב מרתק עם המוני סיפורים יפים עלינו. על ההתחלה שלנו בעיירות של מנדלה ושלום עליכם ואם לא הם אז לפחות כמותם כי אם ראית עיירה אחת ראית את כולן.
הספר מתחיל לרקום עור וגידים כשהשאלה שעמדה בבסיס הספר היא "הישארות הנפש". האם זה אפשרי. כילד שהיה מחובר לכתובים, לבתי כנסת ושמע דרשות רבנים. השאלה הציקה לו ואפילו יותר לאחר שהאדמו"ר שהכירו נפטר. אביו אמר לו שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר ואין בכוחנו לשנות זאת. וכך סתם את הגולל על הנושא. הצייר יעקב שטיינהרדט שפגשו על הדרך במקרה אמר להם:
"ציירים, כמו משוררים וסופרים, הם בדיוק כמו הכוכבים הרחוקים ההם, גם כשאינם קיימים בינינו, ממשיך האור שלהם להגיע אלינו מן הספרים ומן הציורים. זאת השארות הנפש שלהם".
באר הוזמן לטירה באוסטריה היפה על ידי אדם אחד שקנאי לפחות כמוהו לעולם היהודי וכתביו. הוא עשיר כקורח ולכן עושה דברים שלא כאדם מהשורה, לא תמיד מקובלים. אך יש ביכולתו לעזור בתיעוד והנצחה של העיירות של פעם. הוא הזמין את באר לתעד ולכתוב על העירה שאביו ועוד הרבה הגיעו ממנה. לקראת הסוף הזלתי כמה דמעות כי היה תיקון, היה איחוד, נסגרו דברים. המטאפיזי נגע פה בסיפור ביחד עם המציאות וזה גולת הכותרת כי פתאום המחיצות בין העולמות נפתחו. באר לא סתם תיעד אלא הוא ישב עם חבורת אנשים מפעם והדיבור התגלגל מעצמו כשניצח על הפרויקט האדיר הזה.
באחד הישיבות באר הקריא את השיר של אמיר גלבוע
"אדם באמת אינו צריך
אדם באמת אינו צריך אלא לספר אחד בחייו
כאשר כל חייו נקבצים לעיניו בספר הפתוח לעיניו
כאשר הוא קורא בו דף אחר דף ורואה לעיניו
איך יום אחר יום רדף כמו דף אחר דף
בספר הפתוח לעיניו.
ואף לא אחד נעזב וברחמים רבים נאסף
דף אחר דף
בספר הפתוח לעיניו
כי רואה לעיניו
פתוח הספר חייו
ברחמים רבים נעזב".
תודה שקראתם, ספר שווה לטעמי.”
