“הספר שלפנינו עוסק בשלושה: ביאליק, ברנר, עגנון והיחסים ביניהם. ביאליק נולד ב-1873, ברנר ב-1881 ועגנון ב-1887. כשהספר מתחיל במפגש ביניהם, למעשה בהיכרות ביניהם, עגנון היה צעיר מביאליק ב-14 שנים והוא אך צעירצ'יק כבן 22. ביאליק נח לו על זרי הדפנה באודסה, שם היה עורך עיתון עברי, כשבשלב מסוים הוא עורך באכזריות וברשעות את כתביו של ברנר, המצוי בווייטצ'פל שבאנגליה ומצפה לשכר סופרים מכתביו המתפרסמים אצל ביאליק. רחוק מהם נמצא צ'צ'קס, הנקרא טשטשקעס, טשטשקס ועוד הטיות, והמדור לזיהוי קרובים גילה שזה מיודענו ש"י עגנון.
מרגע שבאר החל לשרטט לפנינו את הקשרים המסועפים החל מִזְרָק שמות (ניים דרופינג, בעברית) אדיר, שלא חדל לרגע. זה מתחיל בש. בן ציון, סופר ידוע שלא שמעתם עליו ומקים את מדינת תל-אביב, אני גר ברחוב שנקרא על שמו, הרחוב המקביל הוא שד' ח"ן ורק לברנר אין רחוב, אבל יש גבעה, גבעת ברנר, שיש בה משתלה ידועה וגם בריכה, לידיעתך, בגין. המשתלה פתוחה בשבת ואילו משתלה ידועה אחרת נסגרה תחת חוק סגירת עסקים בשבת. אבל נעזור את הרכילות העסיסית הזו ונפנה לספר שכולו רכילות עסיסית עוקצנית אחרת, נעלה וספרותית. אלה כמובן אינם השמות היחידים ולהם נוספו בובר, ברדיצ'בסקי, אחד העם, אז"ר (זה מהכפר), זלמן שניאור (מהנשיאות), בן גוריון (מהממשלה) ועוד מאות שמות, רק זרקו שם (יו ניים איט, בעברית)
ש. בן ציון היה פטרונו של עגנון. עגנון עבד אצלו, היה מזכירו, מגיה החומר שהגיע אליו וכך הלאה. וכמובן, כששלושה יהודים נפגשים, אפילו על הנייר שסובל הכל, מיד יש מחנות. עגנון הצעיר והענוג למראה, הוכיח שמראה צעיר וענוג למראה עלול להטעות. מיד הוא בחר במחנה ברנר, כי הגבעה קמה מאוחר יותר. ברנר לטעמו היה, נו, לטעמו יותר. למרות זאת, ברנר היה אדם מופנם, לא נעים לסביבתו, לא דיבר הרבה בסביבה לא מוכרת היטב, אבל ידע שכשמו כן הוא, לירוק אש והלהבה בערה זמן רב. מרוסיה ברח, מלונדון התרחק, לישראל עלה ונדד בין המרכז לירושלים עד שנרצח, שוב במרכז. באר מודיע לנו על כך בשורה אחד מקרית ולא מודיע מתי השבעה והיכן. עוד בחייו ברנר היה רחוק מלטפוח על שכמם של חבריו, אבל לממש ידע גם ידע וכבר אז נחשד באהבה לבחורים ענוגים, גנסין במיוחד. אמנם הוא דאג להתחתן, אפילו בן היה לו, אבל בעצמו ידע שבעל הוא לא יכול להיות.
העולם המשיך לסוב על צירו, שנים עברו, עגנון התפרסם תוך כתיבה, ואז חש שיש לשוב ולהתקרב למחנה ביאליק, משום שכפר וקריה ע"ש ביאליק נוסדו רק מאוחר יותר. ולמה מחנה ביאליק? כי שם מצוי הכסף. ביאליק לא בזבז זמנו, היה עסוק כדבורה עמלנית בעריכה, שירה, פרוזה והחיבור ביניהם, אבל מעניין שמי שבסופו של דבר תמך כלכלית בעגנון היה דווקא זלמן שוקן ומכאן המהדורה המלאה של כתבי עגנון שהתפרסמה בהוצאת שוקן ושבה והתפרסה עם תיקונים ותוספות. איזה עולם קטן.
ב-1921 החליט ביאליק לעבור לבאד הומבורג בגרמניה לטפל בחולייו. והנה, הפלא ופלא, בעיר זו מצוי גם עגנון ושם ביתו. שלוש שנים חלפו בנעימים, גם הוצאות מוריה ודביר קמו, אז ביאליק מחליט לארוז מטלטליו, לעזוב את המקום הנעים הזה ולעלות לישראל כאילו שעמם לו והוא חיפש להשתתף בהשרדות. בתל אביב הקים את ביתו, בית שהפך לבית תרבות וכל המי ומי בספרות, בשירה ובתרבות בכלל, נדבקו למקום. רק ענגון לא נטה לדבוק בבית ביאליק, אולי לא מצא חניה. עשר שנים נהדרות שהה ביאליק בעיר הלבנה עד שנסע לווינה, לניתוח להוצאת אבני כליות, ניתוח אותו לא שרד.
ובעוד עגנון בבאד הומברג והנה ביתו עולה באש וכשלושת אלפי ספריו עולים באש וכל כתבי העת שלו גם. גם ספרים בתהליך כתיבה עלו רובם באש. הדבר קורה שוב ב-1931 בביתו בירושלים, במאורעות תרפ"ט. הבית עולה באש, לו ולמשפחתו שלום.
200 העמודים הראשונים היו מעניינים. ההמשך שקע במין קיהיון של חזרתיות בין הזוג הנצחי עגנון-ביאליק, כשלא ברור אם בכלל צריך להדביק אותם כל כך. אבל לצורך הספר הם דבקו ודווקא עשרים העמודים האחרונים חזרו לעניין. בעוד ביאליק חוגג שישים ומנסים להביא את עגנון לכתוב משהו בשבחו, כמו גם לפרסם תכתובות שהיו ביניהם, דב סדן וברל כצנלסון מנעו פרסום שכזה, שהעמיד את ביאליק באור לא טוב. שנה לאחר מכן ביאליק, כאמור, לא שורד ניתוח בכליותיו ועגנון נותר לבד לתהילת עולם.
תרצו, תקראו. כדאי שתרצו.”

“אתמול כשסיימתי לחתוך את תפוחי האדמה והבטטות, לקלף את הבצל ולקטום את הגזר
ומיד לאחר שפיזרתי עשר שיני שום מעל העוף בתוך שקית "הקוקי", חשבתי לעצמי שאולי קצת הפרזתי עם הנשק להפחדת ערפדים ואולי ילדיי לא יחבבו את הטעם החריף למרות שבמתכון האינטרנטי הבטיחו כי בזמן הצלייה, השום מאבד את טעמו החזק והתחושה שמתקבלת אינה דומה בכלום לטעמו הטרי של הירק.
ואז נזכרתי בביאליק.
אין יום שעובר ואינני מהרהרת בו, כאילו הוא חלק ממערכת החשיבה שלי ובלעדיו תחושותיי אינן שלמות: סרט מלחמה ובו קרבנות קטועי איברים גורם לי לחשוב על "בעיר ההרגה", סיפורה של אִיזֶבֶל המקראית כפי שראיתיו לא מזמן בטלוויזיה מזכיר לי את השיר "רק קו שמש אחד" והשום המרובה בשקית האפייה רומז לי אודות המקאמה הנפלאה "אלוף בצלות ואלוף שום". הפואמות שלו עדיין רלוונטיות כל כך, סיפוריו הקצרים משמעותיים אפילו בעידן של היום. בעיני הוא סוג של פרסומת טלוויזיה שבה מעולם אינני צופה: כל אירוע אותו אני חווה, זיכרון שאני נוצרת, דלת מקרר אותה אני פותחת – מטריגים את מוחי באחת מיצירותיו האלמותיות והופכים אותי, כך אני מאמינה, לאדם טוב יותר.
היה לי מורה בתיכון שאהב אותו וקרא את שיריו בפאתוס עם המבטא היידישאי והכל למרות שהיה בכלל עירקי אך אני נוטה לחשוב שאהבתי אל האיש בעל עיני האלמוגים החלה עוד מהיותי בת שנתיים, משלימה בדייקנות את המשפטים התמימים מ-עציץ פרחים ועונה על שאלותיה של אמי בהתלהבות אין-קץ.
מִן הַחַלּוֹן
פֶּרַח עָ – צִיץ
כָּל-הַיּוֹם
הַגַּנָּה יָ – צִיץ.
כָּל חֲבֵרָיו –
שָׁם בַּ…? גָּן,
הוּא לְבַדּוֹ
עוֹמֵד…? כָּאן.

קראתי כל מה שמצאתי עליו והבנתי שאישיות מוארת שכזאת נוצרת דווקא במקומות חשוכים למדי.
ספרו המעניין של חיים באר "גם אהבתם גם שנאתם" מאיר צד נוסף באישיותו הרבגונית של המשורר הלאומי אך לאו דווקא את הצד המחמיא בוחר הסופר להראות: אנו למדים על ביאליק הביקורתי, חסר הסבלנות, ההפכפך, הבוגדני.
למעשה, מדובר במשולש מסקרן ומערכת יחסים מורכבת בין שלושה אנשי עט ידועים: ביאליק, עגנון וברנר או כמו שאני רואה זאת: האב, הבן ורוח הקודש.
חיים נחמן איש אשכולות: משורר, סופר, עורך. איש ידוע ואהוב על הבריות, מפורסם ובעל קפריזות משלו שיוסף חיים ברנר העריץ את שיריו אך בנוסף גם אכל ממנו חצץ וספג ביקורת קטלנית על סיפוריו. ברנר שלח אליו את כתב היד "מסביב לנקודה" וקיבל מענה מביאליק כי השפה שבה הוא משתמש דורשת תיקון, היא מרושלת ואינה משוכללת דיה.
הוא מתקן ומסמן בעטו, מוחק קטעים שכלל לא נראו לו ומביא את ברנר לכמעט התמוטטות עצבים.
ברנר מצדו מנסה לרצות אך גם לסבלנותו ישנו גבול. הוא זועם על מהלכיו של ביאליק ולא תמיד מסכים עמו.
הם שונים באופיים: יוסף חיים הינו "אינטרוברט" (Introvert) – איש השקוע בעיקר במחשבות על עצמו, סגור ומופנם ואילו ביאליק היה טיפוס יותר מוחצן, “אקסטרוברט” (Extrovert) בעל בטחון עצמי ומלא חיים.
קשה היה לביאליק לקבל את סגנונו יוצא הדופן של ברנר ועל כן היו ביניהם חיכוכים וויכוחים רבים.
את ברנר אגב אני מאוד מעריכה. קראתי את כל סיפוריו הידועים ומאוד הזדהיתי עם כאבו.
מבחינתי הוא גיבור תרבות ממש; אחד שמעולם לא דרך בתלם, שלא הסכים ליישר קו ועדיין הצליח להביע את עצמו בדרך לא דרך.
משום שחי בצמצום מינימלי הכולל ביגוד מרופט, עוני מחפיר ותזונה מועטה הוא הגיע לשיא בסיפוריו. הם מלאי צער ועוגמת נפש, יגון וקור תמידי.
הוא נלחם כל חייו במחלת הדיכאון ועבודתו נתנה לו טעם לחייו. התנהלותו המשונה השפיעה גם על חייו של עגנון.

עם זה האחרון, יש לי קצת בעיה.
ש"י עגנון שאין עוררין על כשרונו, על כתיבתו היפה.
נראה כי מבין השלושה הוא זכה בהכל: מראה, כישרון והצלחה מסחררת.
הושפע מביאליק האב, העריך את חסותה של רוח הקודש (משמעותה ביהדות: נבואה, מה שבעצם היה ברנר: נביא הזעם) והצליח להסתדר יפה מאוד בחיים.
פרס נובל, תהילה ועשרות מלומדים הכרוכים אחר עבודתו ומלמדים את אמרותיו.
אני תוהה כיצד לא דבק בו רבב, באיש.
כמו מחבת טפלון, יצא נקי מכל הצדדים ואפוף תפארה.
כיצד קרה הדבר שבספר ספציפי זה ביאליק יצא קוטר (מכל תשומת הלב שקיבל), עורך מהגיהינום ועם מאהבת מהצד? וברנר, תימהוני וחולה נפש. מיוסר, מקולל וחסר אהבה? אך ראו איזה פלא רק "העלם הגליצאי", חכלילי ותכול עיניים מצליח להתעלות בתכונותיו ואולי אף בהישגיו על השניים האחרים.
אני חושדת שאולי אהבתו הרבה של באר לעגנון סמאה מעט את עיניו.
ישנן אנקדוטות עסיסיות בספר אודות ביאליק וברנר אך עגנון יצא אשכרה מלאך.
יש קטע אחד בספר שהעלה את חמתי ואצטט אותו כאן:
"זיכרון זה צף ועולה אצל עגנון כאשר סילבי קשת מתנצלת לפני גב' עגנון שלא הביאה לה פרחים. "טוב שלא הבאת. פרחים שקונים כמו באטליז" פסק עגנון, "זה לא בשבילי. אני לוקח פרחים רק מהגן שלי"
לא בשבילו? זה היה בשביל אשתך!!
וזאת רק דוגמא אחת, מסכנה שמצאתי בספר.

ישנו איזשהו חוסר איזון, נטיית הכף לטובתו של חתן פרס הנובל.
אותו אחד שהתהלכתי בביתו ולרגע לא הורדתי את מעילי או צעיפי כי היה לי קר.
אולי האווירה ההיא, שעדיין נותרה בבית אכן פרנסה את סיפוריו אך בהחלט לא הוציאה אותו עילוי או אדם רך לבב.
לכן גם קל לי יותר עם ברנר וביאליק, אני מזדהה עם כאביהם.
עם עגנון קשה לי ולא בגלל השפה או האינטרטקסטואליות שבכתביו אלא משום הטיפוס שהיה.
ממליצה כספר עיון אם ברצונכם להכיר את מאחורי הקלעים של עולם הספרות.
גם ההפניות לספרי מחקר מעניינים לא פחות.
כדאי!”

“חיים באר פורש בפני הקורא ביוגרפיה משולשת של שלושת רבי האמן של הספרות והשירה העברית המתחדשת – ביאליק ברנר ועגנון. זו לא ביוגרפיה רגילה, זו ביוגרפיה שמתמקדת אך ורק בטיב היחסים ובקשרים שנרקמו בין שלושת האישים, על אהבתם ועל ניכורם, דרך ימי יפו - נווה צדק וירושלים של עגנון וברנר, דרך השהות של עגנון וביאליק בגרמניה, ולאחר מכן בתל אביב ובירושלים.
חיים באר משתמש במסמכים, במכתבים, בכתבות, בסיפורים שבעל פה, בזכרונות ובשברי זכרונות והופך אותם לכדי רצף סיפורי מתואם וכובש.
אפשר לכתוב הרבה ולצטט לא מעט מהספר הזה, אבל בחרתי להביא את הקטע הפותח של הספר שהוא סיפור שובה לב ומעניין שמהווה את הרקע לכתיבת הספר כולו, אני ראיתי בו גם את הסיכום של הספר ודמויותיו בזעיר אנפין: "ראשיתם של הדברים בפגישה אקראית במקור ברוך בירושלים באחד מימי הסתו של 1963". במילים אלו פותח חיים באר את הספר. "כשעמדתי לחצות את רחוב הטורים בדרכי אל לשכת הגיוס בא לקראתי אחד ממיודעיו של אבי, חסיד בעל זקן טהור ועיניים מתוקות ורוחניות עד למאוד. "ומה אתה קורא" התעניין לדעת מי שלדברי אבי היה בנעוריו איש השומר הצעיר, אחד מחברי כת הסגפנים של מאיר יערי, עד שקם יום אחד ועלה לירושלים ושב להיות אחד משלומי אמוני ישראל. סיפרתי לו שאני קורא את עגנון בהנאה מרובה. "נאה, נאה, ומה באשר לברנר? את ברנר אינך קורא?" השבתי לו שמעולם לא לימדו אצלנו בזרם של 'המזרחי' את סיפוריו של ברנר. "אבל את ביאליק כן מלמדים אצלכם, הלא כן?" חייכתי ואמרתי כי שיריו של ביאליק אינם אומרים לי דבר. "הסכת ושמע חיימקי" אמר החלוץ לשעבר, "שלושה ספרי אמ"ת המה. יודע אתה ללא ספק נוטריקון של אמת מהו – איוב, משלי, תהלים. ברנר הוא איוב, מפורר מייסורים, משכול ומכפירה. עגנון הוא משלי תוכו רצוף משלים, חכמה ושנינה. וביאליק, ביאליק הוא תהלים – כולו טוהר אהבה נקייה ואמונה". ומבלי לגרוע את מבטו המשיך ואמר: "בוא ואומר לך עוד דבר בטרם אלך חיימיקי, האמן הגדול ביותר מבין השלושה הוא עגנון שאין בלבו אלא אלוהי יצירתו. הבנאי הגדול מכולם הוא ביאליק, בנאי של תרבות אשר בכל יום ויום נותן דין וחשבון לפני כנסת ישראל על מעשיו ועל דאגתו לקיום האומה ולתקנת חייה הרוחניים, וברנר" וכאן היה נדמה לי שעיניו של החסיד החכם מתלחלחות בדמעות, "ברנר הוא האדם הגדול מבין השלושה, הגדול מכולנו, צדיק וישר. אמנם צדיק חילוני, צדיק כופר, אבל מה בכך, והלא כבר כבר רבינו הגדול הראי"ה קוק זכר צדיק לברכה בספרו 'ערפילי טוהר', הספר שכתבו ביפו קודם המלחמה בימים שגם ברנר היה שם, כי לגבי אור-אין-סוף הכל שווה, גם האמונה וגם הכפירה".
אגב, אותו חלוץ-חסיד, כך מגלה חיים באר בנספח שיצא בהדפסה השלישית, הוא ר' אלכסנדר (סנדר) אורי, שנפטר בגיל 95 בשנת תשנ"ג, זמן קצר אחרי הופעת הספר.

ספר ביוגרפי טוב, חלק מהסיפורים ומהגילויים באמת כובשי לב, אך לעיתים, כמו בכל ספר ביוגרפי, קצת גולש לפרטים, אבל לא בצורה מוגזמת ומשמימה. בהחלט כדאי למי שמתעניין בשלושת רבי האמן הללו.”

“חובה לחובבי ההסטוריה הסיפרותית הישראלית”